פריצת הגבול הסורי על-ידי מאות סורים והגעתם למג'דל שאמס היא עוד אחת מהפשלות התקופתיות שנגזר עלינו לחיות עמן. כל ההסברים והתירוצים שנשמעים מאז הם בבחינת צילום האחוריים של ההיסטוריה. הכשלון הוא אותו כשלון המוכר במקומותינו ורק הנסיבות משתנות. שוב יחקרו ויפיקו לקחים והשכנים שלנו מביטים ומחככים ידיים וכבר מתכננים את הפרובוקציות העתידיות שבוא יבואו. לבטח לאחר אישור עצרת האו"ם את הקמתה של המדינה הפלשתינית בספטמבר הקרוב.
ואולם, יכול להיות שיום הנכבה של השנה עוד עשוי להתברר כנקודת מפנה בתמרוניה של ממשלת ישראל להוכיח את צדקת דרכה בזירה הבינלאומית בימים בהם היא מצטיירת באור לא חיובי במיוחד. כדי שהדברים יהיו בקונטקסט הנכון צריך להודות כי
ממשלה שלא מגלה נחישות, למשל, לפנות מאחזים בלתי חוקיים מצטיירת כסרבנית ולא אמינה בקריאותיה לשבת לשולחן המשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים.
גם הטיעון שכבר ביצענו מהלך ייזום כאשר הקפאנו את הבניה בשטחים לזמן מוגדר נשמע לאזניים זרות כדיסק שחוק. הם דורשים מעשים ולא תמרונים זמניים. בעניין זה צריך לפחות לקוות כי שרי ממשלת ישראל הפנימו את התובנה כי במזרח-התיכון מהלכים חד-צדדיים שתכליתם לגלות רצון טוב נדונו להידחות על-ידי הצד השני, כפי שהוכח גם לאחר ההינתקות מרצועת עזה. יתר על כן, להווה ידוע כי גם הסכמים חתומים לא תמיד מקיימים כאן ראו,למשל, את הסכמי אוסלו.
הקריאות לזכות השיבה שעמדו במרכז ההפגנות האלימות ביום הנכבה מצטרפות לפיוס בין אש"ף והחמאס. במקום שנמשיך לתקוף את המהלך הפלשתיני הזה ולהוכיח את אבו מאזן על שחבר למשעל והנייה מוטב לקחת את ההסכם ביניהם ומה שמסתבר ממנו ולהפיק ממנו את העיקר לטובת האינטרסים שלנו. אין הרבה תועלת בפיזור תחמושת על גינויים ואזהרות מה הוא צופן בתוכו אלא להתמקד במטרה אחת: להחדיר בתודעה העולמית כי הפלשתינים לא מעוניינים כלל בהסדרים ולא בהסכם על גבולות 1967 אלא בדבר אחד: זכות השיבה וסילוקנו מהארץ הזו.
ראשי החמאס שבים וחוזרים על כך ("לסיים את הפרויקט הציוני", מצהיר הנייה) והמפגינים זועקים זאת בקול גדול. הם, בדומה להמונים במדינות ערב שהניפו את ניסי המרידות נגד שליטיהם, הם הקולות האמיתיים ובעלי המשקל בכל החברות הערביות שסביבנו. האם מישהו יכול להעלות על דעתו שאבו מאזן ייאבק בהם באש ובתמרות עשן?
אם לנו זה מובן מאליו שאין מה לדבר על זכות השיבה, ברחבי העולם התמונה שונה כי שם לא הפנימו עד היום כי הפלשתינים בדברם על שתי מדינות לא ויתרו על זכות השיבה. אם צריך הוכחה לכך הרי הוא מתמצית דווקא בדמותו של אבו מאזן שהקהילה הבינלאומית רואה בו מנהיג העם הפלשתיני ומייצג האינטרסים שלו. לפלגים הקיצוניים קהילה זו מעניקה תפקיד משני בעלילה המתפתחת למרות שחמאס כבר הוכיח עצמו כאשר השתלט על רצועת עזה.
בשעתו בן-גוריון הצליח לנווט ולהוביל מהלכים לקבלת תוכנית החלוקה של 1937 ותוכנית החלוקה של 1947 בהתגברו על מתנגדים ומהססים. למעשה, בכל מקום בו התקיים מאבק לאומי נמצאה דמות מרכזית אחת שהנהיגה את המאבק. אבו מאזן איננו כזה למרות החזות של מדינאי עולמי שהצליח לאחד את השורות. הוא גם נוהג בכפל לשון בדברו על זכות השיבה: בשפה הערבית המובנת על בני עמו הוא חוזר פעם אחר פעם על תקפותה של זכות זו. אובמה, סרקוזי או קמרון כנראה לא שמעו זאת ממנו. אתם הוא מדבר על פוליטיקה גבוהה. ובכל זאת, הוא הרע במיעוטו כי כרגע לא נראה מי עשוי להחליפו בבוא היום והאם יהיה נוח יותר מבחינתנו. נדמה שהסיכויים לכך קלושים ביותר.
נפוליון אמר כי הוא מעדיף גנרל עם מזל על-פני גנרל גדול. המזל יכול להיות לצידו של נתניהו וממשלתו - ובפירוש מדובר במזל אם משכילים לנצל זאת נכונה - אם יצליחו למנף את קלף זכות השיבה לטובתנו. כן קלף, כי מדובר כאן במשהו ברור וממשי שניתן לשחק בו בזירה הבינלאומית אם פועלים בשכל. הואיל ואין אלטרנטיבות טובות יותר, מדובר בקלף חזק בשירות העמדה שלנו.
ואולם, זה יצלח רק אם זה ילווה באסטרטגיה מקבילה מה אנו עושים ומתכוונים לעשות בשטחים כדי להוכיח כי כוונותינו כנות וטהורות. ולא ניתן לברוח מזה בכיוון הקלישאות הישנות.
אם נציב מראה בפני הקהילה הבינלאומית ממנה יישקפו פניה האמיתיות של זכות השיבה, אזי יש סיכוי כלשהו לבלום את עננת המדינה הפלשתינית המתרגשת ובאה בספטמבר או לפחות להקהות את עוקצה. החלטה של עצרת האו"ם בנסיבות כאלה לא תהיה מובנת מאליה ומכל מקום לא תעמוד בזכות עצמה. אבל כאמור, צריך ליזום ולפעול ולא להמתין ולקוות לטוב כי אין לה כל סיכוי להתממש.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
