האם עלינו להתגאות רק בהישגינו הכלכליים?

מדבריו של שר האוצר המצביע על הישגי מדינת ישראל: בשנה החולפת בוצעו בישראל 250 אלף מסירות של כלי רכב חדשים. עשרות אלפים יוצאים לחו"ל. במסעדות ובבתי הקפה בת"א קשה למצוא מקום פנוי. ישראל היא אחת המדינות עם חוסן כלכלי מרשים. אחוז האבטלה נמוך, של 6% בלבד ובשנה האחרונה היא התקבלה למועדון המדינות המתקדמות בעולם ה-OECD.

אז איך זה שרבים כל כך מסתובבים עם תחושה שלא טוב פה? איך זה שישנה תחושה של חוסר סיפוק? וממשיך שר האוצר ואומר:" חלק גדול בעם נהנה מחיים יותר איכותיים ונוחים מבחינה חומרית. הישראלי הממוצע חי בדירה גדולה יותר, נוסע במכונית חדישה יותר, יש לו מיכשור אלקטרוני מתקדם יותר והוא יכול לצאת לבלות יותר. ואולם" - וכאן אנחנו מגיעים לאבסורדיות של דבריו של שר בממשלת ישראל - "כל הדברים הללו לא עושים את האדם מאושר יותר. צריך יותר משגשוג חומרי כדי להרגיש שטוב כאן".

הוא עצמו ממשיך ואומר שהוא חושש ממה שקורה לנו מבחינה חברתית. שייש משהו פגום בתרבות שבה נמדד האדם רק לפי כיסו ולפי המותגים שבהם הוא משתמש. שאנחנו מודדים את ערכם של אנשים לא לפי תרומתם לחברה, לא לפי השכלתם, לא לפי תרומתם לאקדמיה ולחינוך אלא לפי היכן שהם מתגוררים ובאיזו מכונית הם נוסעים. (ראיון עם השר, בישראל היום מיום שישי 13.05.11). אני קראתי את המאמר ולא האמנתי למקרא עיניי.

כי בנוסף לדברי שטייניץ, ניתן להוסיף ולהתייחס גם לפרשות השחיתות של הצמרת השלטונית המתגלות כמעט מידי יום. גם אם לא תמיד יש מקום לתביעות משפטיות הרי שייש טעם לפגם בהתנהלות של שרים וחברי כנסת. ומה לגבי חרושת ההדלפות? רצים לספר לחברה ולתקשורת? פליטות פה "בלתי מכוונות"? הטמנת פחי מילכוד ליריבים פוליטיים? בראיון לירון דקל אומר עוזי לנדאו (ראש אגף בשירות הכללי?) שכמות ההדלפות משמש מקור מצויין לאוייב, לצבור מידע מודיעיני. שחיתות וזילות.

בימים אלה, של ימי הספירה מחג החירות ועד יום מתן תורה, בהם השיח הוא, שהחירות היהודית אינה רק בעלת משמעות טכנית של להיות עם חופשי בארצנו, אלא להיות חופשי משמעו גם להיות בן-חורין לחיות על-פי נורמות וערכים שליוו את העם היהודי לאורך אלפי שנים. הלכידות היהודית היא מקבץ של ערכי יסוד, אמונה, עקרונות. ימי ספירת העומר הם גם ימי אבל וצער על מותם של אלפי תלמידיו של רבי עקיבא שעל-פי המסורת הם מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. הם לא ערבו לחיי חבריהם.

בימים אלה שלאחר הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, בשם הערבות ההדדית, עלינו לקום ולזעוק את זעקת חייל ישראלי ,אשר נשלח מטעם המדינה למשימת שמירה על חיי אזרחיה, אולם הופקר ברצף כשלונות ואדישות ע"י אותם מנהיגים ממש. כשל רצוף של חמש שנים והפיכתו של החייל לשעיר לעזעזל שלה ולתירוץ להשתמש בו בעסקותיה הפוליטיים עם מצרים ועכשיו גם הניסיון להטיל את אחריות שחרורו על אבו-מאזן. גלעד נפל קורבן לממשלות ישראל אף יותר משנפל קורבן בידי החמאס. זה, השר שטייניץ, צריך לעורר אצלך פעמוני הזעקה. כי האומץ להחזיר את גלעד הוא החוסן הלאומי ואחד מאבני היסוד של הערכים שאתה טוען שאבדו.