אני לא עניין ציבורי

פעם נסעתי ליריד הספר בתל אביב. אחרי כן הגשתי תלונה למשרד התחבורה (למפקח על התעבורה בדרכים). זה היה ביולי 2008. השבוע קבלתי תשובה מלשכת היועצת המשפטית של משרד המשפטים. כשלוש שנים לקח להם להודיע לי לקונית "ההליכים המשפטיים נגד הנאשם בוטלו מחוסר עניין לציבור".

נעלבתי. לא בשמי. בשם הציבור.

את תחילתו של הסיפור כתבתי בפוסט קווים ללא מטרה (פורסם 6.9.2008)
/

ואחזור על עיקרי הדברים:

במוצאי שבת התכוונתי לסייר ביריד הספרים בתל אביב. כדי לחסוך עצבים (חניה), כסף (דלק) ולזכות בנוחיות, החלטתי לנסוע באוטובוס ובכך גם לתרום לאיכות הסביבה. הצצתי באתר של חברת "קווים" ולא ראיתי שבמוצאי שבת יש שינוי בתוואי האוטובוס. ליתר ביטחון, התקשרתי למוקד של החברה (פעמיים!) ושתי מוקדניות שונות הבטיחו לי שאין שינוי בקו. אז הבטיחו.
עמדתי בתחנה, התייאשתי, חזרתי למכונית והגעתי ליריד הספרים המשובח של אותה שנה.

אינני לקוח קבוע של חברת "קווים", וגם קודמתה, "דן", לא זכתה לתת לי שירות במשך הרבה שנים. לפיכך, הגשתי את התלונה למשרד התחבורה בשמם של אנשים שכן נזקקים לאוטובוס. בקיצור: הציבור.

הוזמנתי למשרד למסור עדות ושם חזרתי בעל פה על כל מה ששלחתי בכתב, חתמתי ואישרתי והמתנתי והמתנתי והמתנתי והמתנתי להזמנה להעיד בבית המשפט על התרשלותה של חברת האוטובוסים.

התשובה הגיעה השבוע: ביטול מוחלט.

משרד התחבורה, מסתבר, מזלזל בציבור. אם בתלונה בעניין קווי אוטובוס אינו מצליח לטפל, איך ינהל את הרכבת הכושלת?

הגדרה - פסימיסט רואה קושי בהזדמנות. אופטימיסט רואה הזדמנות בקושי!