כמה מילים על גללי תרבות

אני בטוח שכל אבירי חופש הביטוי מכירים את האמירה המיוחסת לוולטר לאמור: איני מסכים עם אף מילה שאמרת, אבל אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את הדברים. מצא חן בעיניי החלק השני: אני מוכן להיהרג על זכותך לומר (או לכתוב) את הדברים. זה היה מחניף לי מאוד, אילו ידעתי שמאן-דהו מהחולקים עליי תדיר, נהרג או הרג את עצמו, למען זכותי לכתוב את השורות הבאות.

אני סולד מהצייר הנפטר אורי ליפשיץ, מהמשורר נתן זך, מהכותבים דן בן-אמוץ (אללה ירחמו) ויהונתן גפן, מהמוזיקאים שמוליק קראוס ואביב גפן, מהמשתמטים בר רפאלי ומייקל לואיס, ומאיש הקולנוע והכותב המחונן אסי דיין. כולם גיבורי תרבות. יש עוד, אבל לא בא לי לעשות מהרשימה הזאת מגילה אינסופית.

אילו ציירים היו צריכים להתפרנס מאנשים כמוני, קרוב לוודאי שהציור היה מבחינתם תחביב, ואת לחמם היו מוציאים מעבודה אחרת. וגם אם הייתי יודע להתפעל מיצירות מכחול, אין לי ספק שאורי ליפשיץ היה זוכה בסלידתי.

התבטאותו נגד הומואים לא הפריעה לי. גם מנחם בן וטומי לפיד (ז"ל) השמיעו אמירות שקוממו עליהם את הקהילה הגאה. סלידתי מאורי ליפשיץ מקורה באמירה נגד ציבור הנכים. בעיקר אלה המהווים, כך הסביר, נטל על החברה. האמירה הזאת שלו מעידה על נשמה מכוערת. איש כזה, עם נשמה כזאת, אני ממקם ברשימה דמיונית תחת הכותרת "גללי תרבות".

סלידתי מהמשורר נתן זך טרייה. אני ממקם אותו ברשימה, לא משום התעקשותו להביס כל בקבוק אלכוהול מלא. זה עניינו הפרטי. מצידי, הוא יכול להתחיל את כל הבקרים עם האנג-אובר. את השיכור הזה אני מכניס לרשימת "גללי התרבות" בזכות ראיון שנתן לעיתונאי משה רונן. הנה לכם הציטוט: "הארץ הזאת, כפי שהיא מצטיירת מהפוליטיקה של מנהיגיה, כבר אינה ארצי. לו הייתי צעיר יותר, הייתי עוזב את הארץ האומללה, הרעה והמרושעת הזאת. אני כבר זקן מדי. אינני חושב שאדם צריך להיצמד למדינה הנוגדת את כל השקפותיו. זוהי ארץ ההולכת מדחי אל דחי" (ידיעות אחרונות, 26.5.11).

הרבה לפניו יהונתן גפן. גם הוא בזכות ציטוט שקומם אותי: "אני מאוד מרוצה שהבן הבכור שלי (אביב) לא שירת בצבא העם, שהפך לצבא הכיבוש... אילו הייתי בן 18, הייתי עושה הכול כדי לא להתגייס. יכול להיות שאפילו הייתי מוכן להיות המנהיג של החצי המשתמט" (מעריב, 11.8.07). הבן שלו, אביב, שוחרר מצה"ל בגלל סיבות רפואיות, אבל גם הוא כמו אבא "הפליץ" קריאה להשתמטות.

גם הדוגמן מייקל לואיס שוחרר מצה"ל מסיבות רפואיות. כך לפחות אמר. אבל מי שראה אותו מלהטט על מגרשי הספורט, מבין בנקל, שאילו רצה - היה מוצא את הדרך לתת את חלקו. גרועה ממנו, הדוגמנית בר רפאלי. זאת הצליחה בזכות מעשה הונאה להערים על הצבא. היא נישאה נישואין פיקטיביים לידיד המשפחה (קשיש). את תעודת ה"נשואה" הציגה בלשכת הגיוס, קיבלה את הפטור, והתגרשה.

את המלחין הנפלא שמוליק קראוס, הכרתי באופן אישי. כמו נתן זך, גם שמוליק קראוס נהג למלא את שלפוחיתו בכמויות אלכוהול מתריסות. הערצתי אליו התחלפה בזכות כמה מפגשים בינינו (מסעדת נרגילה) בהם התפרע.

סלידתי מאסי דיין בלתי דמוקרטית. אין לי בעיה עם העובדה שהעשיר סוחרי-סמים. יש לי בעיה קשה עם הבזבוז הנוראי של אייקון תרבות, מוכשר באופן חריג, שהחליט החלטה מושכלת לחיות בתוך ביוב. יהיו שיגידו: זכותו של כל אדם להחליט על גורלו. זה נכון, אבל לאסי דיין אין את הזכות הזאת. הפצת עוינות וסלידה כלפי הבחירה המצערת שלו, אולי תדליק נורה אדומה בפני כל צעיר, בטרם יצלול עם השאכטה הראשונה.

אחרון ברשימה - דן בן-אמוץ. גם אותו הכרתי אישית (נרגילה). הקמצנות שלו לא ממש הפריעה לי. אבל הגילויים שחשף חברו אמנון דנקנר גרמו לי לסלוד ממנו. הקונוטציה שצריך לעורר פדופיל שזיין גם את אימא שלו - מן הראוי שתגרום לתחושת גועל.

אני יודע שיש לגללי התרבות שהזכרתי מעריצים רבים. אם יהיה ביניהם מי שיביע שאט-נפש מרשימתי, בטרם יהרוג את עצמו בגין זכותי לכתוב דברים מרגיזים, אראה בהתאבדותו תרומה עצומה להפצת הערך הדמוקרטי של חופש הביטוי.