מעשה ענת קם

ביולי 1998 סיים הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק, את כהונתו והודיע בקול תרועה רמה, בעידודם של כלי התקשורת, שבנימין נתניהו מהווה סכנה לבטחון המדינה. ההודעה נמסרה בעת סיור בשוק הכרמל, ולא התקבלה ע"י הקהל בתרועות, סיומה היה בקול דממה דקה. שחק הקים את מפלגת המרכז שהיה לה חלק מכריע במהפך השלטוני של שנת 1999, עת כבשו אהוד ברק ומפלגת העבודה את השלטון מידיהם של נתניהו והליכוד. סיומה המגוחך של התרועה הגדולה עדיין זכור לנו - ממשלת ברק התפרקה לרסיסים בפיאסקו גדול תוך כ-18 חודשים, וזכורה כאחת הממשלות הגרועות בתולדות ישראל, אפילו ביחס לקודמתה - ממשלת נתניהו הראשונה, שגם היא לא מעוררת געגועים. מפלגת המרכז התפרקה תוך זמן קצר והייתה כלא הייתה, ורב אלוף (במיל.) שחק נגוז מתחום הפוליטיקה.

עתה, מגיע גנרל אחר, איש עתיר זכויות והישגים רבים בתחום הביטחוני, ללא ספק ולא פחות מאמנון ליפקין שחק, ומבקש גם הוא להיות הגנרל על הסוס הלבן - בולאנז'ה. בפיו אזהרות קשות וביקורת, הפעם על הצמד נתניהו ברק: "רדודים, מסוכנים, הרפתקנים ומוליכים את מדינת ישראל לאסון לאומי!" לא פחות!. בצד תמיהה מסוימת היכן היו אזהרות חמורות אלו עד כה, וכיצד שירת מר דגן את הצמד במשך שנים, יש לעשות אבחנה ברורה: ביקורת ואפילו פוליטית מצד פקיד בכיר ככל שיהיה לאחר פרישתו, הינה לגיטימית, תמיכה בתוכנית הסעודית וגינוי לקיפאון המדיני ולחסר המעש, ניחא (נשאלת כמובן השאלה היכן היה מר דגן בזמן כהונת פטרונו, אריאל שרון, עת שהוצגה התוכנית הסעודית ומדוע לא יצא אז בתמיכה בה לפחות באופן מקצועי), אזהרה כי צעדים צבאיים כנגד אירן צריכים להיות האמצעי האחרון, מתקרבת לגבול המיותר אך לא חוצה אותו, טענה כי ההנהגה מסוכנת והרפתקנית ומוליכה אותנו למחדל יום כיפור שני, גם כן ניחא.

אך יצירת רושם ברור במישרין או בעקיפין באמצעות נאומים גלויים או שיחות רקע כי תקיפה ישראלית על מתקני הגרעין של אירן הינה עניין אקוטי ומיידי, הינה חשיפה של סודות מדינה ועבירה פלילית. נראה כי מר דגן החליט כי בהיותו "המושיע הלאומי" הוא יכול לאמץ את דרכיה של ענת קם, לגנוב את סודות המדינה ולהעבירם לתקשורת. גם לענת קם היו נימוקים כבדי משקל להתנהגותה - "דת זכויות האדם", הייתה נר לרגליה, שכן היא בוודאי סבורה שצה"ל במדיניות החיסולים שלו, הפר את זכויות האדם ומבצע פשעי מלחמה - אך טבעי הוא שהדבר יהיה כשמן בעצמותיו של עיתון הארץ, שהזדרז לפרסם את המסמכים הגנובים. כך גם דגן שהוציא את מרכולתו לתקשורת לכל מצהלות עדת הפרשנים מטעם עצמם של יום שישי בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ב - 1998 נהגו לשפוך את דמו של נתניהו עתה השתכללו והם עושים זאת לנתניהו ולברק כאחד.

כאשר שמעון פרס היה ראש האופוזיציה בשנת 1981, וסבר שתקיפת הכור בעירק הינה אסון לאומי ומעשה הרפתקנות שאין שני לו - הוא כתב מכתב מוצפן ומרומז למנחם בגין ראש הממשלה דאז, ולא עשה מעשה דגן את ענת קם. בארה"ב אפילו יועצו לביטחון לאומי של הנשיא קלינטון, סינדי ברגר, אדם עתיר זכויות ללא ספק, הועמד לדין על שנטל שלא כדין מסמך מסווג לביתו. אין ספק מה היה גורלו של מר דגן באמריקה, על-אף זכויותיו הרבות, לאור התנהגות מעין זו, החמורה פי כמה מהעבירה הזניחה שעבר סינדי ברגר.

ישראל מתנהלת בתקופה קשה ביותר ולפתחה סכנת הכחדה ממדינה פורעת, שמנהיגיה מצהירים השכם וערב על כוונתם להשמידה. העולם אדיש במקרה הטוב אם לא עוין, ובוושינגטון ממשל עוין באופן חסר תקדים. רק לפני מספר ימים ניתן היה להיווכח בכך במאמרו של יועץ הסתרים של הנשיא אובמה ושותפו למשחקי הגולף, כתב הניו-יורק טיימס, תומס פרידמן, מן הסתם מפי הסוס, שקרא לפלשתינים להתחיל לצעוד בהמוניהם אל גבולות ישראל בו ביום שמנהיג חיזבאללה חסן נסראללה השמיע אותם דברים בדיוק... אכן מוחות גדולים חושבים באופן דומה.

האחריות על קבלת ההחלטות הקיומיות בכל תקופה, ובוודאי בתקופה מסוכנת וקריטית כמו זו שלנו, מוטלת על ההנהגה הנבחרת של המדינה, והיא יסוד משטרנו הדמוקרטי. אין לקנא באחריות המוטלת על הנהגת המדינה בתקופה זו, ומוטב לטובת כולנו לדבוק במושגי היסוד הדמוקרטיים. ביקורת ואפילו שוצפת וארסית לגיטימית גם ממי שזה מקרוב היה שותף לדיונים הרגישים והסודיים ביותר של הנהגת המדינה. חשיפת סודות מדינה וסיכול מהלכים צבאיים ע"י חשיפתם בפומבי בניגוד לחוק - זו עבירה פלילית ושום זכויות ביטחוניות כבירות ככל שתהיינה אינן מאפשרות או מצדיקות התנהגות שכזו, גם אם מי שפועל כך סבור שאנו נמצאים בשנת 1973, ערב מלחמת יום כיפור.