להצביע לתכלית ראויה, כי מצפון זו לא מילה גסה

אני קוראת לכם להצביע לרשימת "לתכלית ראויה" מטעם אנוכי מאד, הפעם. בגללי, בגללנו. לפני שנים חלמתי ללמוד משפטים כדי "לעשות צדק", וכדי "לתקן את העולם", כאשר הכוונה היא שכל תקדים שאני יוצרת לטובת אדם אחד, ישפיע על כל האנשים מסוגו, ושכמותו, וכל סיוע שאני יכולה להעניק לאדם אחד, הינו בבחינת "הצלת עולם ומלואו". כך רציתי לעשות מאז ומתמיד. אולם הגעתי "לעולם האמיתי", עבדתי במשרדי עורכי דין שונים, שניסו "ללמד" אותי מהי דרכו של עולם, אותו עולם "אמיתי" שבו "צריך לעשות כסף" ושבו "אי-אפשר לעזור לכל המסכנים כי הם יטרידו אותך בלי סוף". עולם שבו האדם שאין לו שאיפות כספיות גרנדיוזיות (כמוני) ושהדבר שהכי יספק אותו הוא לעשות טוב לאנשים, שמוטרד יותר מאיכות החיים של עובדים עניים מאשר לרכוש מכונית נוספת או בית גדול יותר לעצמו (כי הוא רואה דברים דרך מסך הבערות, ולא דרך מסך האנוכיות), חשב "חריג" ו"מוזר".

מעורכי דין שעבדתי עבורם למדתי שלקוח שיש לו "רק" עשר אחוזי נכות לא שווה את "בזבוז הזמן" ועדיף להשקיע בתיק של ההוא, כי ל"הוא" יש 100% נכות ובתיק הזה נוכל לעשות את המיליון (של הלקוח ואת המאתיים אלף של המשרד). ראיתי תיק נזיקי מרגש שעבור עורך הדין שטיפל בו לא היה יותר מ"קרן השקעות כספית", תוך שהוא היה אדיש לחלוטין לגורלו של האומלל שלקה בנכות קשה, וראה בנכות זו קרן השקעות איתנה. ראיתי עורכי דין שמייצגים בסדרתיות נפגעי תאונות דרכים, נכי ביטוח לאומי, או נכי צה"ל, ורואים בנכים אלו מקור הכנסה איתן, כאשר האמת הפשוטה היא, שניתן להשיג גמלאות לאנשים אלו גם בלא תיווך עורכי דין, אלא שהלשכה עומדת על רגליה האחוריות כאשר עולה המחשבה לאפשר לנכים אלו לקבל את זכויותיהם בלא תיווך מיותר.

אבל משהו לא עבד שם. לא הצלחתי להשתנות. לא משנה כמה ניסוי לשכנע אותי שכשאני אגיע ל"עולם האמיתי" אני "אבין לבד" איך ה"עולם" (ה"אמיתי", כמובן) "עובד", ושערכי נמדד ביכולתי לעשות כסף, ואין שום תוחלת לחיים שבהם אולי לא צברת המון כספים, אבל נטעת תקווה בליבם של אנשים כאשר סייעת להם משפטית וסיפקת להם יכולת להשמיע את קולם דרך המשפט ולזכות לקתרזיס שנובע מכך שמישהו (בית המשפט) מכיר בזכות שלך, ובקיום שלך, ובלגיטימיות שלך. לא הצלחתי להיות מי שאני לא. עדיין, הדבר שאני הכי רוצה בעולם הוא להקל על חייהם של כמה אנשים.

ושעורכי דין חברתיים נוספים יבחרו נישה או אנשים נוספים להקל על חייהם. ושיחד, כולנו, כל עורכי הדין והמשפטנים החברתיים ניצור מסה קריטית כזו, שתיצור עולם טוב יותר, עולם שבו לכל אדם יש זכות לקיום בכבוד, שנובעת לא מיכולתו להשתמש באחרים כדי למנף את עצמו כלכלית, אלא מעצם זכותו לדיור הולם, לעבודה מתגמלת, ולסביבה שמכבדת אותו. עולם שבו אדם הוא סובייקט ולא אובייקט, מטרה בפני עצמה ולא אמצעי עבור אחרים.

וינסנט ואן גוך היה חדשן באמנות, ועל כן הוא היה מנודה. תיאו, אחיו, תמך בו כלכלית והוא בכל זאת התאבד. מדוע? כי הוא לא קיבל את ההכרה האמנותית שהוא כל כך ביקש (תיאו היה טוב לב ובעל רצון טוב אך לא יכל להבין את האמנות של וינסנט), וכשהוא חבר עם גוגן, מתוך ניסיון להקים עם גוגן מושבת אמנים חדשניים, גוגן ביטל אותו, השתמש בו צינית לצרכיו [גוגן ביקש לנצל את תיאו, אחיו של ואן גוך, לצורך קידום כלכלי שלו], והרס את בטחונו העצמי של ואן גוך, כאשר סנט בו שוב ושוב ש"אינו יכול לצייר".

ואן גוך, שנהנה מן התמיכה הכלכלית של אחיו, אך היה נואש להכרה בדרכו, נכנס למסע מטורף של הרס עצמי, כניסיון אחרון נואש לקיים שיח אמנותי פורה עם גוגן, אך לשווא.

אנו, המשפטנים ועורכי הדין החברתיים, חושבים באופן שונה מן השאר. כשאנו רואים את מצוקתו של אדם אנו מבקשים לסייע לו, ולא חושבים על קרן ההשקעות שלנו, התקשורתית או הכספית. הלשכה, ככל הנראה, חושבת שהנטייה שלנו קצת מוזרה (לא להמשך לכסף נחשב מוזר כמו שפעם היה מוזר לא להמשך לבני המין השני אלא לבני מנך), ועל כן אינה מקיימת מנגנונים אשר יאפשרו לנו לעזור, אך גם לחיות ברווחה כלכלית יחסית. על כן היא לא מאפשרת למשפטנים וסטודנטים למשפטנים שאינם עורכי דין להעניק סיוע משפטי ללא תמורה, פן, חלילה, יוסג גבולה של לשכת עורכי הדין (כל עוד פעולה משפטית תיחשב כאקט קנייני שנועד לקדם את עורך הדין ולא את החברה, רצון לעשות זאת בלא תמורה על-ידי סטודנטים ייתפס בטעות כ"השגת גבול").

הרעיון של "לתכלית ראויה" הוא לאפשר לנו, עורכי הדין והמשפטנים החברתיים (והסטודנטים שחולמים להיעשות כאלו) לממש את השאיפות ואת הערכים שלנו, מבלי להתפשר על איכות חיינו הכלכלית, שכן כאשר הלשכה אינה מאפשרת מנגנוני תגמול מספקים ל"סיוע משפטי" היא מביעה את השקפתה ש"סיוע משפטי" הוא עיסוק איזוטרי שולי. ולא כך הוא. הוא הסיבה שלשמה התכנסנו לכאן. הוא ה"תכלית הראויה". הרבה יותר מכסף.

הרעיון של "לתכלית ראויה" הוא נכון, אבל לא מספיק. "לתכלית ראויה" מציעה לעורכי הדין ששואפים לתקן את העולם (וגם תיקון נקודתי הוא "עולם ומלואו") אפשרות להתפרנס לכבוד, ובכך נוהגת כמו תיאו, אחיו של וינסנט ואן גוך, אשר נתן לו את האפשרות להתקיים בכבוד תוך כדי שהוא יוצר את האמנות המיוחדת שלו (שלאחר מותו הוכרה כאמנות המוערכת בשווי מליוני שקלים ופרצה דרך בעולם האמנות).

אך זה לא מספיק. צריך לשנות את השיח התרבותי השולט, אשר גורם לנו בטעות לחשוב שגם אם סייענו לכמה אומללים, עוד לא הגשמנו את עצמנו בחיים, והדבר האמיתי הוא "לעשות כסף". זהו שיח תרבותי אנוכי קפיטליסטי: מגדלי משרדים משכירים חדרים יוקרתיים בסכומי עתק, כי מרבית עורכי הדין משוכנעים שעל חוסר מיומנות, ידע או כשרון, ניתן לפצות במשרד יוקרתי במגדל מלוקק. עורכי דין מעדיפים להשקיע עוד כספים בשכירת משרד יוקרתי, מתוך הנחה שבדרך זו יוכלו לגבות מהלקוח שכר טירחה גבוה יותר (כי הלקוח יתפתה לחשוב שהמשרד היוקרתי מעיד על איכות, שלא תמיד קיימת, אבל העיקר האשליה).

החברה שלנו עדיין משייכת הצלחה ליכולת שלך לעשות כסף, במקום ליכולת לשנות לטובה את חייו של אדם שנזקק לך משפטית. החברה שלנו מבקשת שלא נהיה "פראיירים" ולא נעזור לכל המסכנים, כי הם ימשיכו לבקש מאיתנו עזרה בלי סוף (זה מה ששמעתי מעורך דין שהפנתי אליו לקוחה ל"פרו בונו", תוך שהוא מסביר לי שהוא עושה פרו בונו מתי שהוא רוצה ו"למי שנראה לו נחמד").

מגדלי המשרדים המלוקקים הם רק סמל, אשר מבטא כשל מהותי בתפיסת העולם של עולם המשפט: יותר חשוב להרשים מאשר לעשות, עדיף להשקיע כמה אלפי שקלים ביצירת מצג שווא של "הצלחה" מאשר במתן סיוע פרו בונו לנזקקים. שהרי הם בלתי נראים ולא יודעים לצעוק, ועדיף להשקיע בנראות שבאה לידי ביטוי בניצוץ המחורטט של מגדלי המשרדים.

נדרשת לא רק רגולציה אשר תאפשר ליצורים מוזרים כמונו, אשר מעוניינים יותר ברפורמות חברתיות מאשר בהגדלת הכיס שלנו, להתקיים בכבוד, ולא להזקק לבחירה בין ערכנו לבין היכולת להתקיים כלכלית. אך גם נדרש שיח חברתי ותרבותי אחר, שיעניק לשכמותינו לגיטימציה, לגיטימציה מהסוג שואן גוך נזקק לה בזמנו, לא קיבל, והתאבד. לאחר מותו שינה ואן גוך את עולם האמנות. גם אנחנו צריכים ויכולים לשנות את פניו של עולם עריכת הדין, כך שיכוון לא רק להתעשרות והעשרת הכיס, אלא כאמצעי להשגת חלוקה שווה יותר של המשאבים והקצאה צודקת יותר של הזכויות, שאנו צריכים להיות אך ורק מתווכים ענווים בינן לבין הציבור, לא מעבר.

אני נואשתי מלהתאים את עצמי ל"עולם". החלטתי לתמוך ברשימה "לתכלית ראויה" כדי שהעולם יתאים את עצמו אלי, לעולם הערכים שלי ושל משפטנים/עורכי דין שכמותי, כך שנוכל לעשות את מה שאנו מאמינים בו, מבלי להתפשר על רווחה כלכלית סבירה, ומבלי להתנצל על כך שאנו פחות טובים, או "לא מציאותיים". במקום להסכים עם אחרים שאיננו "מציאותיים" אנו יכולים לשנות את המציאות.