הבלוף של הסניוריטי

המצדדים בבחירת נשיא בית המשפט העליון על-פי עיקרון הסניוריטי - כלומר, על-פי הוותק - טוענים שהדבר מונע לובינג ותחרות אישית בין השופטים - באשר הוותק של כל שופט בבית המשפט העליון הוא נתון קשיח שאינו נתון למניפולציות.

אלא שיש בטענה הזו משום זריית חול בעיניים. שכן, ניתן למעשה לתמרן את הוותק של שופט בכך שמחליטים מתי למנות אותו לכהונה בבית המשפט העליון.

זכור היטב המקרה שבו מועמדותה דורית ביניש לכהונת שופטת בבית המשפט העליון ירדה בזמנה מעל הפרק בהצבעה בוועדה לבחירת שופטים, וזאת עקב התנגדות שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה ובראשם הנשיא דאז מאיר שמגר.

סיבת ההתנגדות של שמגר וחבריו השופטים לבחירתה של ביניש לבית המשפט העליון לא נודעה עד היום: האם הם התנגדו במועד המסוים ההוא וזאת מתוך רצונם למנוע מצב שעל-פי עיקרון הסניוריטי היא תהיה בבוא היום הנשיאה, או שהתנגדותם הייתה גורפת ונבעה מכך שהם לא רצו את ביניש בעליון לא אז ולא בכלל (כך או כך, מיד עם סיום כהונתו של שמגר נבחרו לוועדה שופטים חדשים ובראשם הנשיא החדש אהרן ברק שדאג מיד להעביר בוועדה את מינויה של ביניש - תוך ידיעה, ומן הסתם תוך כוונה, שעל-פי עיקרון הסניוריטי ברק ממנה בכך את יורשתו כנשיאת בית המשפט העליון בבוא היום).

המקרה של ביניש ממחיש עד כמה ניתן למעשה לקבוע מראש ולתמרן את בחירת נשיא בית המשפט העליון, וזאת בשלב מוקדם כשבוחרים אותו לשופט מן השורה, וזאת - תוך עריכת "המתמטיקה הנכונה" ופזילה קדימה אל הוותק של השופט כפי שיהיה בבוא היום.

וכך נוצר בעצם מצב אבסורדי ולפיו ביום שבו בוחרים אדם לכהונת שופט מן השורה כבר יודעים בוודאות, שעל-פי עיקרון הסניוריטי הוא יהיה הנשיא של בית המשפט העליון, וכל זאת - קודם שהוא התיישב על כורסת השופט ולפני שהוא כתב פסק דין אחד. דומה הדבר למצב שבו ביום שבו ביום שחייל מתגייס לצבא הוא כבר יודע בוודאות שהוא יהיה הרמטכ"ל.

ובכלל, לשיטת הסניוריטי אין כמעט צידוק ענייני. עצם הוותק של שופט בתפקידו השיפוטי עדיין אינו מכשיר אותו להיות הנשיא. וכמו שנהוג לומר בתרגום חופשי משפה אחרת: העובדה שאדם ותיק יותר בעבודתו מעידה עליו פעמים רבות שבסך-הכל הוא רק אכל יותר תפוחי-אדמה.