כבוד למתים - וגם לחיים

לא פחות משלושה תחקירים ערך צה"ל על נסיבות נפילתו של קובי סמילג ז"ל. המג"ד בדק, מפקד האוגדה אישר ואלוף הפיקוד חתם. לאחר מכן באה בדיקה של אלוף גרשון כהן. אחר כך באה בדיקה של אלוף אלעזר שטרן. מבחינה עובדתית, הכל הגיעו לאותן מסקנות; הם היו חלוקים בניואנסים של ההשלכות על קידומו של הסמג"ד, רב-סרן אלי מיכלסון.

שתי הבדיקות שביצעו האלופים באו בעקבות דרישתם של הורי החייל. כפי שמציין בג"ץ, ישראל מגלה רגישות אין-קץ לכאבן של המשפחות השכולות, ובצדק. אך עם כל ההבנה וההשתתפות - וברור שאיננו יודעים (ושלא נדע) את קצה-קצהו של אותו כאב - יש נקודה בה יש לומר: עד כאן.

חקירות חוזרות ונשנות הן רעה חולה. הן מעסיקות במשך שעות וימים ושבועות וחודשים את כל המעורבים - החל מן הנחקרים הישירים, עובר במעגל השני וכלה בחוקרים. זה אומר, שמי שצריך לעסוק בעתיד - עוסק בעבר. זה אומר, שקצין נתון במשך שנים במתח ותחת עננה, עד אשר מתברר בסופו של דבר שהוא פעל כהלכה. זה אומר, שקידומו של קצין מתעכב - דבר המשפיע כמובן על מעגל קידומים ומינויים רחב יותר.

המצב הנוכחי הוא קיצוניות לכיוון אחד: ההורים מקבלים את כל הממצאים ויכולים לדרוש ולקבל עוד חקירות ואחר כך גם לעתור לבג"ץ. מובן שאין לעבור לקיצוניות השנייה, כי חוסנה המוסרי של ישראל מתגלה דווקא בכך שהיא מוכנה לבדוק את עצמה לפני ולפנים.

הפתרון, כמו בדרך כלל בחיים, הוא במה שמכנה הרמב"ם "שביל הזהב". צריך לקבוע בצורה ברורה נהלים למעורבות הורים בפרט ומשפחות שכולות בכלל בחקירת מותם של יקיריהם. צריך לקבוע כמה חקירות יכולות להתנהל, באלו דרגים ולאורך כמה זמן. בג"ץ מצידו לא צריך לדון בכל עתירה כזאת לגופה, אם הוא משתכנע שעל פניו היא אינה מגלה עילה (וזהו המצב כמעט בכל המקרים).

אין מי שראוי לכבוד יותר מאשר המשפחות השכולות. אין זה אומר, שצריך לפגוע לשם כך בחיים. אין מי שזכאי ליותר מידע והבנה מאשר הורים ששילמו את המחיר הנורא מכל. אין זה אומר, שהצבא ומפקדיו צריכים גם הם לשלם את המחיר - ומובן שהוא קטן בהרבה - עד אין קץ.