תיאטרון אורנה פורת שלח לי השבוע את תוכנית המנויים שלו לשנת 2012-2011. למי שאינו יודע, מדובר בתיאטרון לילדים ונוער, שהוקם בשנת 1970 בידי השחקנית הוותיקה אורנה פורת, כלת פרס ישראל, ושר החינוך דאז, יגאל אלון. מיד נעמוד על אופיו הציבורי, אבל תחילה: הנקודה המרכזית.
התיאטרון מציע בשנה הבאה 77 הצגות. 74 מתוכן מתקיימות בשבתות בשעות לפני הצהריים. כלומר: לציבור שומר המצוות מוצעות 4% מכלל ההצגות, בעוד הוא מנוע מלהגיע ל-96% מהן. וזה בתיאטרון, אשר - כדברי דף הבית שלו - "עיקר יעדו להביא את הבשורה של אמנות התיאטרון אל כל ילדי ישראל". קבלו תיקון: אל כל ילדי ישראל, בתנאי שאינם דתיים.
כאמור, לתיאטרון אורנה פורת יש אופי ציבורי מובהק. הוא פועל כעמותה, כך שרשות המיסים (דהיינו כולנו) משתתפת במימונו באמצעות הזיכוי ממס הניתן לתורמים לו. משרד המדע, התרבות והספורט הוא ספונסר מרכזי של התיאטרון; סמל המדינה מופיע על כריכת אותה תוכנייה. כך גם לגבי עיריית תל אביב. ספונסרים נוספים הם מפעל הפיס, שוב גוף ציבורי, וחברת ישראכרט, לה מאפיינים ציבוריים מובהקים.
כל הגופים הללו נותנים את ידם וכספם לקיפוח בוטה ומובהק של הציבור הדתי. כל הגופים הללו סבורים כנראה, שלציבור המהווה לפחות 20% מאוכלוסיית המדינה, מגיעים רק 4% מהאירועים. כל הגופים הללו, שוודאי לא היו מסכימים ליטול חלק בכפייה דתית, תומכים במישרין בכפייה אנטי-דתית.
מן הסתם, התירוץ יהיה שזה היום הנוח ביותר לילדים ולהוריהם. אז ראשית, זו לא סיבה לקפח חמישית מתושבי המדינה. שנית ועיקרית: עובדה שיש המון פעילויות לילדים בימי חול. קחו למשל את ספריית בית אריאלה בתל אביב, המקיימת באופן קבוע הצגות לילדים וכולן באמצע השבוע. שלא לדבר על חוגים בבתי הספר ומחוצה להם, שמנצלים היטב את שעות אחרי הצהריים והערב.
ביקשתי (ד', 29.6.11) מתיאטרון אורנה פורת להגיב על נקודה זו ולהבהיר גם האם יש לו היתר לעבודה בשבת; לא קיבלתי מענה. משרד התמ"ת התייחס לנקודה השנייה באומרו: "ככל שהמדובר בתיאטרון המציג הצגות, המדובר בפעילות מתחום התרבות. אין היתר ספציפי. פסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה שבחנה את הנושא של פעילות תרבות במנוחה השבועית קבעה, כי קיים הבדל עקרוני בין עיסוק במסחר המוזכר בלשון חוק שעות עבודה ומנוחה לבין פעולות מתחום החינוך והתרבות כגון הפעילות המתנהלת בתיאטראות".
זה בהיבט הנקודתי, אך יש לכך היבט רחב בהרבה. הכפייה האנטי-דתית הולכת ומתגברת בשנים האחרונות, הרבה יותר ממה שמכונה "הכפייה הדתית". זה לא רק בתחומי הפנאי והבילוי, בהם חלק ניכר מהאירועים מתקיימים בשבתות ובחגים. זה גם בתחומי העבודה ו
חופש העיסוק: אדם דתי אינו יכול לעבוד בשורה הולכת ומתארכת של עסקים, הפועלים (לעיתים קרובות בניגוד לחוק) שבעה ימים בשבוע. אין לו מה לחפש ב-AP:PM וברוב תחנות הדלק, הוא לא יכול לתת תמיכה למחשבים או להעניק שירותי אבטחה בפאואר סנטרס, הוא לא יכול להיות מציל בשפת הים ועוד ועוד.
אולי זהו הערך התרבותי שמעניק תיאטרון אורנה פורת: הוא מלמד את הבאים בשעריו כבר מגיל אפס, שהציבור הדתי שווה פחות ולכן גם מגיע לו פחות. הוא מלמד מהגיל הרך, שמותר לרמוס זכויות של ציבור שלם רק בשל אמונתו - ואחר-כך לגלגל עיניים צדקניות השמימה ולזעוק מרה נגד "הכפייה הדתית". הוא מחנך לזלזול בערכי השוויון, לצביעות ולשקר.
