גילויי לב לידידה הגדולה

כבר שנים רבות שאנו חברים, ממש ידידים משכבר הימים. מפאת גילי הצעיר, לא העזתי לעמוד למולך, הקשבתי לך בכל אשר אמרת לי, הקרבתי מעצמי גם כשלא הסכמתי, כי אין חכם כבעל ניסיון.

מרבים אנו לדבר על הערכים המשותפים לנו ולך, אמריקה יקרה שלי, אבל תמהני, לאן הם נעלמו? נועדתי אני, ישראל, להיות לעם סגולה ולאור לגויים. בעוונותיי ובחולשתי תפסת את מקומי, אך עדיין ראינו בדברים רבים עין בעין - זכויות אדם, צדק, זכות השוויון, שמרנות לצד ליברליות, וכמובן - הקניית ערכים טובים אלו לעמים אחרים.

אלא שבשנים האחרונות לא יכולתי שלא לשים לב לשינוי. פתאום, בערוב ימייך, תש כוחך אולי ואין הוא נמצא עוד במותנייך, ואת כבר אינך מתרוצצת עוד בעולם, מחפשת את תיקונו. לפתע הכסף הגדול שנעשה עם הראש היהודי שלי ועם הצורך הצרכני שלך נעלם כאילו לא היה, ואת שוקעת לך בחובות כמו טיטניק - מהר, פתאומי ועוצמתי.

לך, כמו גם לי, יש מדינה הטרוגנית. קיבוץ אנשים, בליל שפות, כל אחד ממקום אחר. רוסיה, גרמניה, אפילו אירן רחמנא לצלן. כן, גם לי יש סורים. ובני מיעוטים, ומה עושים עם המסתננים? כן, גם אני מעדיפה שהם יישארו בצד השני של הגדר. הדרום שלי פרוץ אף הוא. אבל הבדל מהותי יש בינינו - את, בהגדרתך, מדינה שכולה מהגרים, ואני, אני מלאה ביהודים. זו מטרתי, זה ייעודי - להיות יהודית.

ופתאום קדרו השמיים. נמלאו הם בעבים. כן, את עדיין תומכת לפעמים, קצת כסף פה, כמה מטוסים שם. אבל זה לא אותו הדבר. אני מרגישה את זה. משהו השתנה. קצת חשדתי כשהזכרת משהו על הקפאה. לא הבנתי מה קשורה אלסקה שלך להתנחלויות שלי, אבל מהר מאוד הבהרת - לא אלסקה, בושהר, ואם אפשר תמורה - את יצהר, וגם את כל השאר.

אני יודעת שאף פעם לא הבנת את הצורך שלי לדרוך במקום, לפחות לא במקומות האלו, ה'טריטוריז', כמו שאת אוהבת לקרוא להם. אני רק ניסיתי לחקות אותך ואת מה שעשית לילידים שלך. את יודעת, אין חנופה כמו חיקוי. אין. הבעיה היא שאצלי לא מדובר בילידים, אלא במהגרים. אולי זה למה פתאום את בצד שלהם.

ואותו ערך שעד לא מזמן היה משותף לנו כל-כך, הוא נעשה גמיש. לא עוד תיקון עולם, לא עוד זכויות אדם, רק להתעלל בכמה ערבים בגואנטנמו, לכלוא את פולארד (הוא שלי, תחזירי לי אותו!) כאילו אין לו מחר.

והתרבות שלך, שהתחילה מהמוסר הנפלא שבא ממני (כן, גם ישוע היה יהודי), נהפכה לתרבות שכולה חיצוניות. מהחלום האמריקני הגדול, להזדמנות חופשית והוגנת כל מה שנשאר זו אפליה מתקנת, תמיד לרחם על המסכן, על האנדרדוג, רק כדי לראות אותו גדל להיות...אותו אכזר שהתעמר בו קודם.

את יודעת, ידידה גדולה, אני כבר לא כל-כך קטנה. כאילו בת 63, צעירה כזה. נכון, את אומנם בת 235, אבל בינינו, מה זה לעומת נצח? והברכה ש'גאד בלס אמריקה'? סו וואט. בי הוא בחר. יום יבוא ואצעד בגאון, אצעד לבדי, עם המוסר שלי.