המדינה היא בעלת השליטה בפועל בחברת אגרקסקו, מה שכמובן גם מסביר במידה רבה את קריסתה של החברה, אבל לא זאת הנקודה. למדינה יש במישרין 30% ממניותיה של אגרקסקו ועוד 50% דרך מועצת הצמחים, שהיא במידה רבה גוף של המדינה.

והנה, כאשר מגיעה העת לעשות מה שעושה כל בעלים שפוי - לנסות להציל במידת האפשר את העסק שבבעלותו - נזכרת המדינה שבעצם היא לא בעלת השליטה. שבעצם יש לה רק 30%. שבעצם אין לה קשר של ממש למועצת הצמחים. לכן היא סירבה בתוקף להעניק לאגרקסקו כמה מיליוני אירו לתקופת ההפעלה בהקפאת הליכים, עד שהחברה תימכר (וכך גם המדינה תקבל חלק מהתמורה).

מה שאומר, שכאשר המדינה מצהירה על בעלותה בחברה כלשהי, הכוונה האמיתית שלה היא: אני כאן כדי לגזור קופונים ולבצע מינויים פוליטיים. כאשר החברה קורסת - זו בכלל לא אני ואני לא בבית.

את נאומה בטקס סיום שנת המשפט, הקדישה השבוע נשיאת בית המשפט העליון להתקפה על שתי הצעות שעלו לאחרונה לסדר היום: הפסקת מינוי נשיא העליון על-פי עיקרון הסניוריטי, והשבת משוב השופטים. שני הדברים יהיו הרסניים, הזהירה דורית ביניש. הראשון יביא לכך ששופטי העליון יתחרו על כס הנשיא ועלולים להתחנף לפוליטיקאים, והשני יביא לכך שכל השופטים יתחנפו לעורכי הדין.

כאשר זוכרים מנטרה אחרת של ביניש - הדרישה להעניק למערכת בתי המשפט עצמאות תקציבית - מבינים מהי הכוונה האמיתית של דבריה: תפסיקו להפריע לנו לנהל את עצמנו. אל תחשבו לרגע שנוותר על משהו מהמעמד העל-דמוקרטי שביצרנו לעצמנו. אנחנו נדרוש מכל גוף ציבורי לבחור את המנהל המתאים ביותר, אבל בעצמנו נמנה את הוותיק ביותר. אנחנו נדרוש מכל גוף ציבורי לעמוד לביקורת, אבל לגבי עצמנו נסכים רק לביקורת של מי שבא מתוכנו.

"הגירעונות של הבימה לא נוצרו מהתנהלות לא נכונה, ואין לתיאטרון גירעונות בשוטף. הוא מאוזן, ואפילו רווחי, על-אף מצבו הכמעט בלתי אפשרי כתיאטרון המתנהל ללא בית כבר כמעט ארבע שנים וחצי. התיאטרון סוחב גירעון כתוצאה מריבית על שתי הלוואות ממשלה, מ-1994 (12 מיליון) ו-1995 (16 מיליון). עד היום הצטברה ריבית במשך 15 שנה ובגובה 20 מיליון שקל, למרות שהתיאטרון החזיר כבר 16 מיליון שקל. אם יימחק החוב, התפעול השוטף של התיאטרון יימצא רווחי".

הדוברת: אודליה פרידמן, המנכ"לית החדשה של תיאטרון הבימה (כלכליסט, 5.7.11). צריך להגיד לזכותה, שהיא אינה מסתירה את כוונתה האמיתית. אחרי שהמדינה הזרימה מאות מיליוני שקלים להבימה מאז הכריזה עליו, בצורה שערורייתית ובלתי-שוויונית, כ"תיאטרון הלאומי"; אחרי שהמדינה הלוותה לתיאטרון עוד עשרות מיליוני שקלים במועד ובתנאים שאף אחד אחר לא היה מוכן לתת; אחרי שהמדינה ממשיכה להעניק להבימה סיוע שכמעט כל גוף תרבותי אחר יכול רק לחלום עליו - אחרי כל זה, המדינה צריכה לתת לו מתנה של עוד 20 מיליון שקל. תיאטרון לאומי? תיאטרון אבסורד.

כאשר אגד אומר שקו 480 ייצא מירושלים לתל אביב (ביום ג' השבוע) בשעה 17:10, הכוונה האמיתית היא 17:19. וכאשר הוא אומר שהאוטובוס הבא ייצא בשעה 17:20, הכוונה האמיתית היא 17:26. איך אני יודע? כי זה מה שקרה בשטח, ואנחנו הרי לא חושדים חלילה שאגד מזלזל בנוסעים. הוא פשוט לא אומר להם את האמת.

ובנימה רצינית יותר: קנסות של עשרות אלפי שקלים מוטלים כמעט מדי חודש על אגד בשל איחורים, ודבר לא משתנה. כי מה זה 20, 40 או אפילו 100 אלף שקל לחברה בעלת מחזור של מיליארדים? המצב הזה יימשך, כל עוד לא תוטל אחריות אישית על מי שאחראים אישית לאיחורים. יש להטיל קנסות אישיים, תוך איסור על תשלומם בידי אגד, על מנהלי תחנות, סדרנים, נהגים וכל מי שאחראי לאיחור, כי הרי האיחורים לא קורים מעצמם. ואז נראה אותם נותנים לנוסעים להתייבש בתחנות.

אני לא מצליח לרדת לשורשה של ההתנגדות להעלאת גיל הפרישה לנשים ל-67. המשמעות תהיה שהן ישתכרו יותר ולכן גם יקבלו יותר פנסיה, יביאו יותר תועלת לעצמן ולחברה, ויבלו יותר שנים בפעילות יצרנית במקום בפעילות של גמלאים. כאשר נשות ישראל חיות שלוש שנים יותר מאשר גברים, קשה להבין מדוע עליהן לצאת לפנסיה חמש שנים לפניהם.

חשבתי לתומי, שהאידיאל הוא שוויון בין גברים לנשים. נכון שיש עוד הרבה מה לעשות, בפרט בנושא פערי השכר בין המינים, אבל הנה מתבצע צעד משמעותי מאוד בתחום הזה - ולוחמות זכויות הנשים הן הראשונות היוצאות נגדו. אין זאת, אלא שהכוונה האמיתית של הדרישה לשוויון היא רק בזכויות ולא בחובות.

הסלוגן של הרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן הוא משהו כמו "תושבי גוש דן, תשאירו את המכונית בבית כי הרפורמה כבר כאן". סליחה על הציטוט החלקי - הסלוגן כל כך ארוך ומסורבל, עד שאין שום אפשרות לזכור אותו. מכל מקום, זו הכוונה הכללית: תחליפו את המכונית באוטובוס.

נניח בצד את זה שכרגע נראה, שתכנון הרפורמה - או לפחות ביצועה - ממש לא מפתה לוותר על הרכב, ונעסוק בשאלה האם ממשלת ישראל באמת רוצה שנעבור לתחבורה הציבורית. דומה, שמבחינה פיסקלית התשובה היא שלילית. בשנה שעברה הסתכמו הכנסות המדינה ממיסים רכב פרטי בסכום שיא של 9.4 מיליארד שקל. הבלו על הדלק מכניס עוד עשרות מיליארדי שקלים בשנה. לעומת זאת, את הקואופרטיבים לתחבורה ציבורית המדינה מסבסדת, ואילו את הפסדי הרכבת היא צריכה לכסות בתור בעליה.

גם בלי להעלות תיאוריות קונספירציה הזויות ("הרפורמה נועדה בעצם להביא אותנו להשתמש יותר ברכב הפרטי"), קשה להאמין שהכוונה האמיתית של מתכנניה היא שהתל אביבים ישתמשו פחות במכוניותיהם, כי זה פשוט לא כדאי למי שעומד מאחוריהם - ממשלת ישראל.