לעכב את שמיעת הערעור

הטרדת עדים היא תופעה נפוצה במערכת המשפט הישראלית, גם אם כמעט לא מדברים עליה. מדובר לא רק על מה שאנחנו מכירים מהסרטים - עדים נגד פושעים בכירים שנאלמים ואף נעלמים - אלא גם על אירועים המתרחשים אפילו במשפטים אזרחיים. במקרה קיצוני אחד, הטריד סוחר המעו"ף אלי ארוך את השופט המנוח יעקב מלץ, שהיה בורר בינו לבין קבוצת כלל. ואם כלפי שופט עליון בדימוס כך - כלפי עדים מן השורה על אחת כמה וכמה.

המשטרה אינה עושה דבר בנושא זה, גם משום שברוב המקרים אין תלונות וראיות, וגם משיקולים של עדיפויות בהקצאת משאבים ואנשים. למרות שמדובר בעבירות חמורות, דומה שרשויות אכיפת החוק מעדיפות להשקיע את מאמציהן בלכידת עבריינים "חדשים" ולא להשקיע בהרשעות נוספות של עבריינים "ותיקים" (שהרי מי שמטריד, הוא מי שכבר עמד לדין). אפשר לחלוק על גישה זו, שכן היא מסכנת את עצם קיומו של משפט צדק - שהוא העומד ביסודה של מערכת המשפט.

זה ברמה הכללית. בנוגע למשפט קצב, קשה לדעת - לאור איסור הפרסום שעדיין חל - על מה בדיוק מדובר ואיזו הטרדה בוצעה, לטענת המדינה. הפעלת חוקרים פרטיים במשפט פלילי אינה פסולה; זכותה של ההגנה להשיג כל חומר רלוונטי על אמינותם של עדים. אבל לזה יש כמובן שני סייגים: החומר צריך להתקבל כחוק, ואסור לבדיקה לעבור את הגבול בו היא הופכת להטרדה.

בהנחה שהחוקרים לא פנו במישרין לא' ולעדים אחרים וניסו להשפיע עליהם לחזור בהם מעדויותיהם (מעשה שהוא בגדר התאבדות מקצועית בכל תיק, ודאי בתיק כה מתוקשר), סביר להניח, שהמחלוקת בפרשה הנוכחית תתמקד בנקודה השנייה: האם מעשיהם של החוקרים הפרטיים עברו את הגבול הזה. מה עוד, ש"הטרדה" היא במידה רבה עניין של תפיסה סובייקטיבית. האם מעקב אחרי עד ברחוב במשך שעות מהווה הטרדה? האם מותר להתיישב מולו בבית קפה? האם פנייה לבן-זוג לשעבר היא חדירה לפרטיות? לאור העובדה שסניגוריהם של החוקרים הפרטיים אומרים שמרשיהם פעלו כחוק, נראה שזו תהיה הנקודה המכריעה.

אם ייקבע שמעשיהם של החוקרים הפרטיים עברו את הגבול המותר, יגיע תורה של השאלה הבאה: מי שכר אותם? ושוב: עצם העסקתם אינה פסולה. לכן, כעת יהיה צריך לשאול אלו הנחיות קיבלו החוקרים ולמי דיווחו על מעשיהם. האם משה קצב כה נואש, עד שהוא מוכן להסתכן בעוד עבירה חמורה? האם קרובי משפחתו פעלו ללא ידיעתו? ואולי הוא ידע רק חלקית - על שכירת החוקרים ולא על מעשיהם בפרוטרוט?

אם כבר הגענו לנקודה הזאת, נלך עוד צעד קדימה. נניח שיהיו ראיות לכאורה לפיהן מעשיהם של החוקרים היו בלתי חוקיים ושמשה קצב הוא שהזמין את אותם מעשים. כעת תישאל השאלה, האם יש מקום להעמידו לדין. מצד אחד - עבירה חמורה, שוויון בפני החוק והימנעות מאכיפה בררנית כלפי החוקרים לבדם. מצד שני, ובמיוחד אם יידחה ערעורו - מדובר (כדברי סניגוריו) ב"מת-חי", שכבר הושפל עד עפר ונשלח לתקופת מאסר ממושכת.

יש עוד דרך ארוכה עד שנגיע לנקודות אלו, אם בכלל. בינתיים מטרידה המחשבה, האם ועד כמה תשפיע הפרשה החדשה על החלטתו של בית המשפט העליון בערעורו של קצב, שיישמע בעוד שלושה שבועות. השופטים מן הסתם יאמרו, כרגיל, שאינם מושפעים ממה שהם שומעים וקוראים מחוץ לאולם, ואנחנו - גם כן כרגיל - נתקשה להאמין שהם על-אנושיים. אולי ראוי לדחות במעט את שמיעת הערעור, עד שכולם יידעו טוב יותר האם אכן נעשה ניסיון פסול להשמיע על הליך זה עצמו.