לצאת מהבלבול

המחאות החברתיות ברחבי הארץ נובעות ממצוקה אמיתית. העובדה שגורמים פוליטיים תופסים עליהן טרמפ לא פוסלת את הטענה העיקרית: בני המעמד הבינוני אינם מצליחים לגמור את החודש. זה לא חדש, אבל זה בכל זאת מעיק ומציק.

הבעיה של המוחים דומה לבעייתן של תנועות המחאה שקדמו להם: אין להם חלופות ברורות שיפתרו את הבעיות. חלק מסיסמאות המחאה נשמעות סוציאליסטיות למהדרין: 'צדק חברתי', 'דיור ציבורי', 'פיקוח על המחירים' ועוד. אך האם באמת רוב המפגינים רוצים להחזיר את ישראל לימי מפא"י, המשק ההסתדרותי, המיסים הכבדים, הפיקוח על המט"ח וכדומה? האם הצעירים שבהם בכלל זוכרים את ישראל ההיא? ומאידך-גיסא, תגובותיו של הממסד ממחזרות סיסמאות קפיטליסטיות שחוקות כאילו ניתנו בהר סיני מפי הגבורה. כל הדיונים ששמעתי וקראתי לאחרונה נעים כמטוטלת בין שני קטבים בלעדיים: סוציאליזם או קפיטליזם? שחור או לבן? או-או?

רוב האנשים הבוגרים כנראה יסכימו שתבניות בינאריות לא ממש מועילות במרבית המצבים האנושיים. אם נראה אדם המתעקש לחזור שוב ושוב על טעויותיו, כשהוא לכוד בין שתי חלופות בלעדיות, נסיק בוודאי שהוא סובל מנוירוזה כפייתית ונמליץ לו על טיפול מתאים. רובנו לומדים מהניסיון שעדיף להתמודד עם החיים בעזרת התנהגות יצירתית, מתוך הבנה הגיונית ועל בסיס גישה רגשית מאוזנת ככל האפשר. אז איך זה שכולנו הופכים נוירוטיים כשמתחיל השיח הצִבּוּרי?

הדרך האחרת

והנה, דווקא אנחנו, בני ישראל, יכולים להציע לעצמנו ולעולם דרך אחרת. אם נציץ בתורתנו ובספרות ההלכתית הענפה שפיתחו חכמינו במשך דורות רבים, נוכל לגלות שיטה חברתית-כלכלית צודקת ויעילה יותר משתי החלופות המודרניות שנכשלו כשלון חרוץ. אין כאן מקום לפרט את כל הכללים המשלבים משק חופשי וצדק חברתי, אבל אם ניקח רק דוגמה אחת בנושא אקטואלי, אולי יובן שכדאי לנו לעצב את עתידנו לאור מורשתנו המפוארת.

הכותרות עוסקות בבעיית הדיור. ובכן, צודק נתניהו בהאשימו את המונופול הממשלתי בבעלות על הקרקעות. הריכוזיות הממשלתית גורמת לביורוקרטיה, לשחיתות ולדיכוי הפעילות המשקית. אך ההפרטה שהונהגה בישראל (כמו גם בעוד מדינות בולשביקיות לשעבר) החליפה למעשה ריכוזיות ממשלתית בריכוזיות של טייקונים ואוליגרכים. האזרח הפשוט לא הרוויח מזה כלום. הבעיה היא שגופים גדולים מדי חולשים על משאבים רבים מדי, ואין זה משנה אם הם בבעלות פרטית או בבעלותה של המדינה. אותה שכבה חברתית זעירה שולטת בשני התחומים - הן במגזר הציבורי והן בהון הפרטי. הוויכוח הסוער בין סיסמאות הקפיטליזם והסוציאליזם אינו אלא אחיזת עיניים המסממת את הציבור התמים.

גישתה של התורה אחרת לגמרי. הקרקע התחלקה לשבטי ישראל בצדק שוויוני: "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחֹתיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יֵצֵא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבֹתיכם תתנחלו". מדובר על בעלות פרטית המחזקת את שלושת יסודות החברה הבריאה: הפרט - לרוב תרבו ולמעט תמעיטו - חלק שווה לכל אדם; המשפחה - למשפחותיכם; והקהילה - למטות אבותיכם. מצוות השמיטה והיובל מדגישות את חשיבות החלוקה הצודקת והבריאה לדורי-דורות.

ניתן בהחלט לתבוע בימינו שחזור של חלוקת הקרקעות בצורה דומה. ננסה לדמיין מצב שבו כל צעיר המשתחרר משירות צבאי או לאומי יוכל לרכוש בסכום סמלי חלקת אדמה בתנאים שוויוניים - הרי כל המצב החברתי ישתנה לחלוטין. קבוצות של צעירים יוכלו להקים ישובים קהילתיים או שכונות משותפות אשר ישמשו כזרעיהן של קהילות בריאות ותוססות. כל קהילה תוכל לארגן את חייה הפנימיים לפי טעמה והפרטים יוכלו לצמצם מאוד את תלותם בגורמים בעלי עוצמה, הן בעלי ההון והן הממשלה. זה לא רק פתרון דיור הוגן והגיוני יותר, אלא עשוי להיווצר כך בסיס לחיים אזרחיים וקהילתיים בריאים יותר. השילוב של אחריות אישית, חירות לנטילת יוזמה, סולידריות קהילתית ובין-קהילתית, צדק חלוקתי והפחתת עוצמתם של גופים גדולים, עשוי לתת משמעות אמיתית לשאיפה הציונית של חיי חירות בארצנו.

הציבור הנאמן לציונות ולמסורת צריך להציע דרך לקהל המפגינים: תנועה קהילתנית על בסיס מורשת ישראל!