אסונה, תקוותה והבלוף החוזר של הארץ

אסונה ותקוותה של הארץ, שהיא מתחילה להקיא עצמה מתוך עצמה.
אנשים, ברובם ישרי דרך, מימין ומשמאל נואשו ומתייאשים ממנה ומעצמם.
אנשים שנלחמו יחד בששת-הימים ולבנון הראשונה ובאינתיפאדה הראשונה.
אנשים שבניהם נלחמו יחד בלבנון השנייה ובאינתיפאדה השנייה ובעופרת יצוקה.
אנשים שסיכנו את חייהם בהכרה מלאה למען המדינה, איבדו את חבריהם, או את בניהם ואת חבריהם הקרובים - תוך שהיו חלוקים בדעותיהם.

מכל אלה יחד יוצאות עכשיו המחאה הספונטנית והטרמפיסטית - ויחד הן מתערבבות זו בזו. כל האיים שבזרם. ועכשיו האספסוף וההתחכמות עם שלטון החוק והטרדתו, הפוליטית והכלכלית, מכל צדדיו וראשיו הפוליטיים-כלכליים - מאיים על כולם.

השמאל נגוז נוכח מציאות חדשה במזרח התיכון והימין מתיר לקיצוניו להשתלט עליו.

הזהות הישראלית-יהודית מתעדכנת מחדש ויש שנואשו ממנה כיהודית-דמוקרטית. יש שנואשו ממנה בהכרת הפיכתה למדינת כל אזרחיה - ועכשיו הם מתווכחים ביניהם על התקווה שנותרה, עם ובלי מרכאות. המכנה המשותף להם שאינם מרגישים בבית במדינה. גם אלה שיש להם בית וגם אלה שמשוועים לעזרה, או תופסים טרמפים.

אנשים, ברובם ישרי דרך, פונים במסורת ישראלית טיפוסית להמשיך לשכנע את עצמם המשוכנעים. במקום לבנות ולהיבנות מהמיין-סטרים הישראלי החדש. זה ששייך לאוכלוסיה התורמת-משרתת ורוצֵה לחיות עם הגֵרים והמיעוטים בתוכו כחוק, כולל זכויות וחובות האזרח.
זה שרוצה להקיא מתוכו את כל הקיצוניים, המאיימים עליו מבית ומחוץ.

המיין-סטרים הישראלי מתעצב בימים אלה מחדש. יש בו בעלי שורש שמבינים ש"להיות עם חופשי בארצנו", איננו גחמה ואיננו רק שורה מההמנון הלאומי.

אפשר לשיר אותו ע"פ נהלים או לשנותם וכדאי בכל מקרה לזכור שאיננו מובן מאליו. הפתרון לכך איננו בשיר או בהמנון. הפתרון הוא פוליטי:

אין הבדל מהותי כיום, בין נציגי הליכוד, קדימה ומחצית מפלגת העבודה.

אלה ביחד הינם רוב פרלמנטרי ברור, שיכול להיות גם שפוי ומוחל על האֵגו המניע אותו. אלה ביחד יכולים להגיע מיד לפתרון דיור ענייני, אם באמת זה מה שמעניין אותם.

ממשלת ליכוד-קדימה-מחצית העבודה, יכולה להיות ממשלת אחריות לאומית, שתדחוק לשוליים את הקיצונים הסהרוריים, המקבלים כיום חיזוק וחוסר אונים מהשלטון הנוכחי.

בכנסת מתנהלת כיום מציאות דמוקרטית, אבל גם יריבות פיקטיבית וכאלה הם גם פניה של המחאה: רוצים שינוי ולא לגמרי מתכוונים לעשות אותו, כמו לשאוף לשלטון.

ממשלת אחריות לאומית תשב בשפיות ותיאלץ לרסן את האֵגו של חבריה. אם תרצה, היא תדע לחלק את משאבי השלטון, בינה לבין עצמה, לפתור בשכל והומאניות מתבקשים את שאלות הדיור והגיור והתושבים הגֵרים. את זכויות וחובות אזרחי ישראל היהודים והערבים ואת ומעמדה הקריטי של ישראל בעולם. לשם כך נדרשים אנשים אחראיים ונקיי שכל ולא רודפי כותרות בגרוש ומלכלכים בשביל כותרת. אנשים שמבינים שצריך לתת לחיות בכבוד למי שרוצה ויכול לעבוד - ולסייע לאחרים. התקשורת הישראלית יודעת היטב, שלמען חופש העיתונות - היא צריכה לעודד את הכוחות הדמוקרטיים האלה. לפני שהקיצוניים יחוקקו גם נגדה חוקים דרקוניים. בינתיים חלק ניכר בה מלבה את היצרים ומשסה אותם זה בזה, בקרבות אֵגו ופולקלור של ערבי קיץ חמים ולחים.

הדברים שלעיל - שאפשר לפתור אם באמת מתכוונים - לוקים לכאורה, בתום לב שעבר זמנו. למעשה הם הוכחו בעבר, בכל משבר קיומי אמיתי בתולדות מדינת ישראל. אין סיבה שהמחיר לכך יעלה לבסוף במלחמה מבית, על הבית ומחוץ - בעוד רבבות ואלפי הרוגים.
בנימין נתניהו, ציפי לבני ואהוד ברק יכולים לעשות זאת עכשיו, אם התקשורת בישראל תלחץ עליהם לעשות זאת. ביחד. זהו אינטרס לאומי דמוקרטי, שישרת את מי שחפֵצים באמת במדינה יהודית-דמוקרטית, המֵגֵנה על כלל תושביה, זכויות וחובות כלל אזרחיה. בלי לקרוץ ולגמגם.

ההיסטוריה הישראלית מלמדת, שראשי מחאות למיניהם התברגנו מהר ומוססו במו-ידיהם את מהפכות עצמם. עוד שניים-שלושה ג'ובים - וגם המחאה הזו תתמוסס ותעבור.

מי שהריבונות היהודית-ישראלית יקרה לליבו - שזהו הרוב באוכלוסיה וגם היצרני שבה - חייב להידבר ולפעול עם כל המאמינים בה, ולבודד את האחרים - במקום להחריבה, מבפנים.