אמרו לנו שזה רק עניין של זמן עד שנתרגל לרפורמה באוטובוסים בתל אביב. אבל בינתיים כבר עושים לה (ו', 5.8.11) טלאי גדול בדמות שינויים ותיקונים ושיפוצים ושחזורים במסלוליהם של כתריסר קווים. וחמור מזה: הבלגן במסירת המידע נמשך וקצו אינו נראה באופק.

ביקשתי השבוע להגיע ממגדל שלום לרמת החייל. פעם זה היה קל - קו 20 נסע בדיוק בין שתי הנקודות הללו. אבל במסגרת הרפורמה הוא בוטל. האתר של משרד התחבורה שלח אותי לקו 40, כאשר מבחינתו - התחנה בבית רומנו (דרך יפו) היא התחנה של מגדל שלום. נניח. הבעיה היא, שבדרך יפו 16, הכתובת שנמסרה באתר, בכלל אין תחנה; בדרך יפו 20 יש תחנה של קו 240, אבל זה קו לילה. לעומת זאת, יש תחנה ליד בית רומנו - אבל בכיוון ההפוך. אחרי חיפוש של עשר דקות בשיאו של החום, מצאתי את התחנה - בדרך יפו 44. על העמוד (אין כמובן ספסל מוצל) תלויים הפרטים של קווי 4, 104 ו-204. מישהו כנראה התבלבל. ושורת המחץ: באתר של דן כתוב שהאוטובוס מגיע כל עשר דקות; הצחקתם אותי. בסוף לקחתי מונית.

את הדרך חזרה עשיתי, כמצוות המתכננים, בשני קווים. בתחנה ברחוב ולנברג היה כתוב שקו 12 עוצר בדרך רוקח פינת נמיר. אבל בפועל, יש לו תחנה במגרשי הטניס והבאה היא רק במסוף רידינג. שם הייתי צריך לשוטט בין הרציפים כדי למצוא קו שיביא אותי קרוב יותר הביתה, ליד כיכר רבין. וזה, כאמור, בשיא החום וכאשר עד לפני חודש היה קו אחד שעשה את כל הדרך.

זה היה צפוי: יממה לפני שארה"ב הפכה לחדלת פרעון, הגיעו הבית הלבן והקונגרס להסכם על העלאת תקרת החוב. אלא שזהו אקמול לחולה קדחת. המשבר רק נדחה ובכלל לא ברור מהיכן תשלם ארה"ב חוב של משהו כמו 15,000,000,000,000 דולר (בעברית: 15 טריליון דולר).

הבלגן סביב תקרת החוב, שנדחק לקרן זווית אצלנו, צריך להדאיג אותנו הרבה יותר ממחאת האוהלים. המערכת הפוליטית האמריקנית הוכיחה שוב, שיש לה - כפי שנאמר בהקשר אחר - בלמים של רולס-רויס ומנוע של מכסחת דשא; שהיא נועדה קודם כל למנוע פעולות ורק אחר כך לאפשר אותן. יש לזה סיבות היסטוריות, שלא ניכנס אליהן כאן.

השורה התחתונה היא, שבוושינגטון יושבים פוליטיקאים קטנוניים בדיוק כמו בכל מקום, שמה שחשוב להם הוא הכסא הפרטי ולא האינטרס הלאומי, ושבבית הלבן יושב טירון שגם אחרי שנתיים וחצי עוד לא יודע איך מנהלים מעצמת-על. מאחר שארה"ב היא עדיין (זמנית?) המדינה החשובה ביותר בעולם, החולשה הבסיסית הזאת שלה חייבת להדיר שינה מעיני מי שמצפה ממנה לטפל באיומים הגלובליים בתחומי הביטחון והכלכלה.

ב-5.7.11 הודיע לי בנק מזרחי-טפחות, כי עד 17.8.11 עלי לחדש את ביטוח הדירה כנגד המשכנתה שקיבלתי ממנו, ואשר עומד לפוג ב-31.8.11. חלף שבוע, וקיבלתי הודעה מסוכנות הביטוח "טפחות ביטוח ישיר" ולפיה מאחר שלא חידשתי את הביטוח, הורה לה הבנק לרכוש פוליסה והפרמיה תנוכה מחשבוני. להודעה צורפו שני טפסים: הודעה על כיסוי לביטוח מבנה והוראת קבע לחשבון לחיוב. אלא שבשני אלו, הפרטים בכלל לא היו שלי: לא מספר ההלוואה, לא השם, לא הכתובת, לא החשבון. כדי שלא לפגוע בפרטיות, אוכל רק לומר לכם שמדובר היה בהלוואה של בני הזוג ע' מחיפה, כנגד דירה בשטח 70 מ"ר ששוויה הוערך בידי הבנק ב-313,670 שקל; חשבונם מתנהל בסניף 708 של בנק הפועלים ומספרו מסתיים בספרות 55.

התקשרתי לטפחות ביטוח ישיר, ושם שלחו אותי למוקד המשכנתאות של הבנק. התקשרתי, ושם ביקשו להחזיר אותי לסוכנות הביטוח. התעקשתי שהם יבדקו את הנושא. הם חזרו אלי אחרי יום-יומיים, אמרו שנפלה טעות והבטיחו לשלוח לי תיקון בכתב. מאז אני מחכה.

תראו כמה בלאגן בנושא פשוט אחד, וחמור מזה - כמה הפרות של חובות בנקאיות. איזה ברדק הצליח מזרחי-טפחות לעשות מהליך פשוט ושגרתי, כמותו הוא מבצע מאות אלפים בשנה. איזו הפרה חמורה של חובת הסודיות הבנקאית (ומי יודע היכן מסתובבים הפרטים שלי). ואיזה חוסר יכולת לתקן את הטעויות בזמן סביר.

המבחן האמיתי של המחאה החברתית מגיע כעת - כאשר הממשלה מבקשת להידבר עם נציגיה. האם יש נציגים מוסכמים ומוסמכים כאלו? האם ניתן לדבר על תנועת מחאה? ובעיקר: האם יש הצעות ודרישות אמיתיות ומעשיות, ולא רק אנטי והפגנות ובלגן?

להגיד "לא" - קל מאוד. להעלות דרישות מכל הבא ליד - קל עוד יותר. להתיישב לשולחן - קשה יותר. להציג דרישות הגיוניות וסבירות - קשה עוד יותר. להגיע להסכמות - הכי קשה, כי זה אומר לוותר על התהילה והפרסום, ולתת יד למאמץ כן ורציני לפתור את הבעיות. אם ראשי המחאה יפגינו בגרות ואחריות, מן הראוי להקשיב להם, וכדאי שהם ישתלבו בעתיד בהנהגת המדינה. אם הם יהיו "דובון לא לא", יאמתו בכך את דברי הטוענים שכל מטרתם פוליטית וכל שאיפתם היא להפיל את הממשלה הנוכחית. בינתיים הם הרבה יותר קרובים לתיאור השני, כאשר הם רק רוצים ודורשים ותובעים, בלי לומר מילה על מקורות מימון ועל אחריות פיסקלית כלפי הדורות הבאים.

תקציר השבועות האחרונים, למי שאיבד את דרכו. הפועל תל אביב: אלי טביב קנה את הקבוצה, מוני הראל הודיע שלא מכר אותה, הצדדים הלכו לבית המשפט, טביב הוכרז כבעלים. בית"ר ירושלים: ארקדי גאידמק לא מזרים כסף, הקבוצה מקצצת בתקציב, דן אדלר ואדם לוין קונים את הקבוצה, אדלר ולוין לא מעבירים את הכסף, גאידמק מודיע על ביטול העסקה, הקבוצה מקצצת בתקציב ומוכרת שחקנים. הפועל פתח תקוה: הקבוצה נכנסת לפירוק, לא מעמידה ערבויות, הבקרה התקציבית מודיעה שהיא יורדת לליגה הלאומית, הקבוצה מערערת, הקבוצה מושכת את הערעור, יורדת לליגה הלאומית, מנסה להשיג את הערבויות בכל זאת, בשבוע הבא יהיה עוד דיון. הפועל כפר סבא: הקבוצה תעלה לליגת העל במקום הפועל פתח תקוה, אלא אם כן זו בכל זאת תישאר. הפועל אשקלון: הקבוצה ירדה לליגה הלאומית, דורשת לחזור לליגת העל במקום הפועל פתח תקוה.

ובתוך כל הברדק הזה, בממלכת אבי לוזון ושטרן חלובה, שוב מדברים השבוע על הגעה למונדיאל. אז מי אמר שפרויקט מעבורת החלל הסתיים? בהתאחדות לכדורגל שלנו הוא חי וקיים.

"בג"ץ השליך גפרור לתוך חבית אבק שריפה" - האשימה השבוע מועצת יש"ע, בעקבות ההוראה לפנות את המאחז מיגרון. זהו רמז ברור לכך, שהפינוי הזה לא יעבור בשקט ומראות עמונה עלולים לחזור על עצמם.

נניח לצורך הדיון שהמתיישבים צודקים ברמה העובדתית. נניח לצורך הדיון שבג"ץ פועל ממניעים פוליטיים. אז מה? זו לא סיבה להפר את החוק, זו ודאי לא סיבה להרים יד על שוטר או חייל. הייתי מצפה ממועצת יש"ע, שמורכבת רובה ככולה מאנשים דתיים, שיזכרו - במיוחד בשבוע שלפני תשעה באב - שהחורבן בא בגלל שנאת חינם ומלחמת אחים. שיבינו שפריעת חוק כלשהי מסוכנת והרסנית פי כמה וכמה מאשר פינוי של מאחז, יישוב או אפילו גוש התיישבות.