מהות הצדק החברתי

המחאה החברתית לה אנו עדים בשלושת השבועות האחרונים טומנת בחובה מספר היבטים ששווה לשים עליהם את האצבע:

1) אין ספק שכל שבוע מהווה מבחן כוח מחודש כלפי המפגינים אשר חייבים להוכיח שהמהלך שהם החלו בו לפני שלושה שבועות עדיין אותנטי וקיים.

2) המוחים טעו כאשר דרשו לקיים את המשא-ומתן רק עם ראש הממשלה ולעיני מצלמות (דבר שלא נעשה בעבר). הם היו צריכים להרכיב צוות למשא-ומתן מצד אחד, ולהרכיב רשימת דרישות בסיסית מצד שני.

3) זכותם של אנשים כמרגלית צנעני, קלמן ליבסקינד, אראל סגל ודומיהם להתנגד למחאה ולעקרונותיה, אך חשוב לשמור על שפה נקייה מחד-גיסא, ולתת טיעונים הגיוניים מנגד (מה שלא קרה עד לרגע זה).

הנה מספר נתונים שיעזרו לנו להבין איפה אנו חיים:

דיור - מזה שנים שהמדינה מוכרת קרקע לקבלנים אשר לא ברור מה עתיד להיבנות בה. ולרוב נבנות בה דירות יוקרה המיועדות לבני המעמד הגבוה. תקציב משרד השיכון קוצץ, ואף אחד ממכרזי הבנייה של מינהל מקרקעי ישראל לא הוכרז כדיור בר-השגה.

חינוך - בעשור האחרון קוצצו כ-250 אלף שעות לימוד, מתוכן הוחזרו בשנתיים האחרונות רק כ-100 אלף. ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל ירדה והיא נמוכה בהשוואה בינלאומית: ישראל נמצאת במקום ה-26 מבין 34 מדינות ה-OECD. כתוצאה מכך, שכר המורים קטן בצורה משמעותית ביחס לעולם המערבי, ומקצוע ההוראה הידרדר.

עבודה - המדינה השקיעה בעשור האחרון בהגברת התעסוקה, אבל לא במדיניות לשיפור התמורה בעבודה ולא באכיפת חוקי עבודה, כולל חוק שכר המינימום. למשל, ב-2008 השתכרו כ-60% מהשכירים במשק פחות מ-6,389 שקל בחודש, שמהווים כ-75% מהשכר הממוצע במשק.

נתונים אלו מסבירים מדוע יצאו המוני בית-ישראל להפגין בערים השונות, וכמה חשוב יהיה לתת במגבלות האפשר את מה שעם ישראל דורש מזה 20 שנה: צדק חברתי.