לא טעית – זו היא ויטה (שהחריבה ביתם של עובדיה)

היום, תשעה באב, היום שבו חרב בית המקדש, חרב גם ביתם של 58 עובדי מפעל 'פרי גליל' (לא טעית – זו היא ויטה!). סמליותו של יום החורבן מצמררת. היום הזה, שבו נכרת מטה לחמם של עובדים מסורים, מהם שעובדים במפעל מזה עשרות שנים, והנה, לפתע, בחום יולי-אוגוסט, כאשר הבורסות משתגעות וחנויות בלונדון נבזזות ויושבי מאהל המחאה ברחוב רוטשילד בתל אביב מקיימים שגרת-מחאה בעוד יום, סתם יום של עול, פתאום עכשיו, פתאום היום, פתאום קם עובד מפעל בבוקר ומרגיש כי הוא סתם: תשעה באב, היום זה היום, היום שבו חרב הבית.

כרוניקה של חורבן במילים: "הנהלת מפעל 'פרי גליל' שבחצור הגלילית פיטרה (יום ג', 9.8.11) 58 עובדי ייצור, כאשר בתוך מספר שבועות, בכוונתה לפטר 60 עובדים נוספים". "'ממשלת ישראל נוקטת במדיניות גירוש משקיעים מהצפון', סיפר יו"ר ומנכ"ל ויטה פרי הגליל, אושיק אפרים, 'היינו אמורים לקבל סובסידיה של 24 מיליון שקלים מצד הממשלה, בשל הקצאה של 178 מיליון שהשקענו במפעל שהיה בסכנת סגירה. להפתעתנו גילינו כי אנחנו לא עומדים בשום קריטריון, למרות שבנינו שלושה מפעלים חדשים תוך שנה וחצי בחצור הגלילית'" (קובי דוד, וואלה! חדשות).

זה לא נכון שאף אחד לא מדבר על צדק, כמו ששר מוקי. רבים, ודאי בשבועות האחרונים, מדברים על צדק ועל ערבות הדדית ועל עוד מילים יפות, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ. גם המפוטרים הטריים מדברים על צדק – בשמו, בין השאר, הם תובעים, באופן שאין אנושי ולגיטימי ממנו, את המשך העסקתם. לך תסביר להם שהם לא כדאיים. שעלויות הייצור גבוהות מדי. שיש להם חלופה. שיש להם תחליף. לך תגיד להם שברור שיש להם התחייבויות וברור שלא יהיה להם כסף לשלם אותן. וברור שהם יצנחו עכשיו כמה עשירונים. לך (מי, בעצם?) תגיד להם שעוד לא אבדה תקוותם. שהם עוד יראו את הימים האחרים. שהחיים יפים. לך תגיד להם שבלונדון, נכון להיום, תשעה באב, הייאוש הרבה פחות נוח, לא פחות מייאש.

לא טעית, אחי. זו היא ויטה. פרי הגליל היפה והבשל הופך באחת לפרי ביאושים. מעולם לא הייתה קינתם של חמישים ושמונה אנשים בצפון הארץ על חורבן הבית חריפה ואקטואלית, קיומיות ומייאשת יותר כפי שהיא כיום. מה שהיה הוא שהווה. חרב הבית על יושביו.