חלק גדול מהשיח התקשורתי מתאר את ההפגנות, השביתות והאנשים הגרים באוהלים ברחבי הארץ כ"גל המחאה", כאילו מדובר באיזושהי תופעה השוטפת את הארץ באופן רגעי ותכף תחלוף. כך הורגלנו בחיים החברתיים במדינת ישראל, כי גם כאשר מצטברת עוצמה ציבורית היא ממהרת להתפוגג מול קצב החיים במדינתנו הגועשת. כשרבים מאיתנו מצויים בתחושה של עידן חדש, ובכל אתר חדשות ניתן למצוא מחמאות נפלאות על "הדור הזה" לעומת קודמו, אפילו נשיא המדינה מתגאה ב"דור הזה" - מיד עולה המחשבה מה מעידים הדברים הללו על הדרך שבה חונכנו?
התשובה האינטואיטיבית היא שהחינוך במדינת ישראל לדמוקרטיה,
חופש הביטוי, חשיבה ביקורתית ומעורבות הוא כנראה מצוין. אחרת, מה מביא רבים כל-כך לצאת לרחובות, לוותר על זמנם הפנוי, כספם ונוחיותם כדי להוביל שינוי במאבק שברור מן היום הראשון שסיכוייו להצלחה אינם גבוהים ושהדרך לסיימו היא ארוכה? אם אין אלו העקרונות עליהם גדלנו והתחנכנו שיצרו את האמונה בצדקת הדרך ותחושת השליחות, אז אני תוהה מה כן.
בעיניי, התשובה המצערת היא שלא מערכת החינוך הממלכתית בישראל היא שעליה להודות לה על כך.
עשרה אחוזים של חינוך ערכי חוק חינוך ממלכתי מציב לעצמו מטרות נעלות ומכובדות, לאחר שתוקן בשנת 2000 והותאם, כביכול, לתקופה של ימינו. מבין 11 סעיפים המונים את מטרות החינוך הממלכתי, ניתן למצוא את חיזוק "כוח השיפוט והביקורת", "לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית", "לפתח יחס של
כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים" ושאר מטרות המטפחות קולקטיביות, ערכיות ולאומיות בקופי-רייטינג מצוין.
אך למרות שתוקן החוק ומטרותיו נוסחו מחדש, נראה כי כבר במשך עשורים מטרות אלו לא מהוות חלק משמעותי ונכבד דיו בתכני הלימוד במערכת החינוך הישראלית. ליתר דיוק, על-פי חוזרי המנכ"ל בשנים האחרונות, רק עשרה אחוזים משעות הלימוד המתוקצבות בבית הספר יכולים להיות כאלו שאינם עוסקים ב"תחום הדעת". יש לציין כי שאר תשעים האחוזים של פיתוח הילד והילדה הישראלים בתחומי הדעת והענקת כישורים אישיים מעין אלו, מוזכרים רק בשני סעיפים קטנים ממטרות חוק החינוך הממלכתי, יחס שהולם את חלקן של מטרות אלו בהגדרת המילה חינוך במילון "אבן שושן". במקביל, מערכת החינוך הישראלית והתקשורת שמבקרת אותה ממשיכות לבחון ללא הרף את יכולות ילדינו במדדים בינלאומיים, בתחרויות, באליפויות פיזיקה ועוד, תחומים אשר בהחלט חשובים אך מהווים נדבך חלקי ביותר מפיתוחו של אדם ערכי ומחונך במדינה דמוקרטית.
כיצד אנו מצפים כי בזמן מועט כל-כך יפתחו צעירים בישראל מודעות פוליטית? איך יטמיעו בעצמם את עוצמתו וחשיבותו של חופש הביטוי? אכן, בניית ערכים לא נבנית רק על בסיס שיעורים או תוכנית המכוונת לכך, אלא גם בעצם קיומה של המסגרת. עם זאת, הדחיקה לשוליים את בניית אישיותו של אדם סביב התוכן הערכי בפן הפורמאלי מהווה אמירה משמעותית. העיתוי של המחאה החברתית הגדולה בישראל מצביע במידה מסוימת כיצד אפשר היה לחנך אותנו האזרחים להגיב אחרת לתמורות החברתיות סביבנו.
הורגלנו לחשיבת סופרטאנקר לא החינוך הממלכתי הוא שמוביל לתופעת האוהלים בשדרה, לאימהות עם עגלות הילדים על הכביש ולרופאים שנאבקים כבר מאות ימים. החינוך הממלכתי לא דאג לפתח את הדור הזה לחשיבה הביקורתית ולעוצמות שאנו רואים בו היום. אלא שפשוט הדברים הגיעו לאיזשהו רף תחתון של סיבולת, לנקודת משבר שחייבה התעוררות. במחשבה ביקורתית, מעורבות פוליטית ותחושת שליחות, הרי שהיינו מנהלים את המאבק הזה כבר לפני חמש או עשר שנים. מדיניות ההפרטה בישראל, התרסקות ועדי העובדים וחוסר הרלוונטיות של ההסתדרות הם תהליכים של עשרות שנים. כך, אנו מוצאים היום כי הדרישה לא עומדת על בלימת מחירי הדיור אלא על הורדה דרסטית שלהם. המחאה אינה על הצמדת שכר הרופאים למדד כלשהו אלא על תוספת אדירה שהצטברה משנים של הזנחה. לא מדובר על פתיחת תקנים בחינוך לגיל הרך אלא על רפורמה מקיפה בתחום.
הורגלנו אם כן לחשוב בכיבוי שריפות באמצעות סופרטאנקר ופחות באמצעות תכנון וראייה עתידית. איכשהו נוחות כלכלית ונתוני מאקרו טובים סינוורו את עינינו מול תהליכים הרי-אסון. יעידו על כך אחוזי הצבעה נמוכים לכנסת, התרחקות הצעירים ממרכזי המפלגות ומשיטת ההתפקדות הקובעת בפועל פרסונאלית מי יהיו מנהיגי ישראל.
חינוך לחשיבה פוליטית, יכולת פיתוח מחשבה ביקורתית, זיקה למעורבות, חתירה לידע וקריאת תכנים פילוסופיים לא צריכים להגיע רק רגע לפני כתיבת סמינר באוניברסיטה, אם בכלל. יכולת ניתוח ביקורתית, הבחנה בין גישות הקפיטליזם לסוציאליזם, הבנת שיטות ממשל ובחירות, מהפכות חברתיות וחינוך ערכי-פוליטי צריכים להיות חלק מרכזי בחיי היומיום של התלמיד הישראלי עוד בנעוריו.
