מדוע אינני מתחבר למחאה החברתית בהובלתה הנוכחית?

הפסוק שצוטט מפרשתנו מייצג יפה את שאיפות 'המעמד הבינוני' במחאה החברתית הנוכחית נגד הממשלה: דיור בר-השגה ("ערים גדולות וטובות"), רמת חיים נאותה ("בתים מלאי כל טוב") ופרנסה טובה ורחבה ("בורות חצובים וזיתים"). אומנם ההקשר בפרשתנו הוא גמול על הורשת הארץ "אשר נשבע לאבותיך", והוא מותנה ב"פן תשכח את ה'", אך יש בפסוקים אלו כדי ללמדנו מהם אתגרי העם ושאיפותיו הטבעיות לאחר מלחמת ההורשה המתמשכת ותלאות ההתיישבות וההתנחלות של 'דור המייסדים'.

מהפכה למי?

השורות הבאות נכתבות לאור כותרות מוצאי-שבת על "שליש מיליון מפגינים" בשורה של הפגנות "שלא נראו כמותן בישראל". אינני יודע האם בעת קריאת השורות, בעוד כשבוע, הגל יתרחב או יתכווץ, ובעיקר האם הדרישות יתנווטו לאפיק בר-השגה. ברגעי כתיבת השורות מתבלטות קריאות עממיות ל"שידוד מערכות כללי", ל"מהפכה מן היסוד", תוך כדי קביעה כי אנו ניצבים בפני "רגע היסטורי" ו"מה שיהיה כאן במדינה זה לא מה שהיה לפני 14 ביולי 2011", וכיוצא בהנפת דגלים רמים ונישאים הנעים ונדים ברוח ללא כיוון מוגדר.

אמת, ללא ספק יש על מה למחות ויש סיבות טובות לדרוש שינוי במדיניות הכלכלית שתיטיב עם שכבות הביניים ומטה; מצוקת הדיור היא הדרישה המובלטת, ובצידה עלות החינוך מן המעון ועד לאוניברסיטה. ועמהם יוקר המחיה ומוצרי החלב, והדלק והשיחות הסלולאריות (והנסיעות לחו"ל) והרשימה מן הסתם עוד תתרחב ותתנפח. חיצי מטרה נוספים מכוונים כלפי מעלה; לעבר 'שכר הבכירים', כלפי 'העשירונים העליונים' וכנגד גורפי הון-שלטון ו'טייקונים'. 'על הדרך' מושחזים גם חיצי רוחב, כדרכה של כל 'מהפכה', כלפי המתנחלים והחרדים ה'בולעים' את שומן התקציב ונושאים באחריות עקיפה למצוקה החברתית.

למרות כל הצידוקים והסיבות הטובות אני חש שאינני מתחבר למחאה זו כפי שהיא מובלת ומנווטת. כשאני קורא ושומע שחלק ממוביליה מזוהים עם תנועות שמאל פוליטיות, אני נרתע משיתוף פעולה. כשאני קורא ושומע כי סופרים זמרים ואמנים, המכונים משום מה 'אנשי רוח', מן הזן הידוע והמוכר מחזיקים את המיקרופון החברתי - אני מקבל חלישות הדעת. באזני השמאלית אני כבר שומע בת-קול עמומה של דוברי המוחים למען 'צדק חברתי לערביי ישראל ופלשתין'. יתכן שעד עת קריאת השורות דרישה זו תוצג על השולחן, ובעוצמה ניכרת. אגב, האם מנווטי 'המהפכה החברתית העממית' מוכנים לכלול דיור בר-השגה, ומקורות תעסוקה, המותאמים גם לחרדים? ומה עם השוכנים מזרחה לקו הירוק?

זהירות: השתלבות מימין

אני מבין את הזדהות 'מועצת ישע' עם ה'מהפכה החברתית'; אני מאמין שהצטרפות זו היא כנה ולא רק טקטית, כמעשה גורמים פוליטיים נוספים הבוחשים בקדירה בגלוי וקוראים להפלת הממשלה. אני מקוה בכל לב שתנועות חברתיות רבות המזוהות עם הימין - ויש המון כאלו - ישתלבו בה, ואולי נזכה ללכידות עממית של ימות המשיח. למעשה, אבן הבוחן לכנותה של המחאה, האם היא חברתית או פוליטית, היא היכולת לאפשר את הובלתה בשילוב זרועות שמאל-ימין. מסופקני וחוששני, ולבי לוחש לי שניסיון זה יכשל. האם יתרחש נס?

חזרנו שוב לשאלת 'סדר היום הלאומי' - האם 'פוליטי' ו'חברתי' יעלו בקנה אחד? כ'מעלה גרה' אשוב לנושא שהעליתיו במדור זה לפני שבועיים, בדברים שכתבתי ליום השנה לפטירת הרב עמיטל זצ"ל; קראתי לבסס ולהפגין 'ימין חברתי' (דרוש אדמו"ר!) ולא לאפשר מצב שבו 'הצדק החברתי' מזוהה עם השמאל הפוליטי. אין למוסכמה זו שום צידוק, והמיגזר הימני המובהק, ההתנחלות הדתית-לאומית, משופע בתשומת לב חברתית גבוה ומושקעת בתחומי החינוך, קליטת עליה, ארגוני חסד, סולידאריות, תרומה לציבור ובכלל.

עדיפות לאומית

בתחום הדיור, שזו המצוקה העיקרית, אני מציע לממשלת ישראל להתלבש על הנושא בנדיבות רבה, אך תוך כדי הכרזה על איזורי 'עדיפות לאומית'. כריכת 'ימין' עם 'חברה' מחייבת היבטים לאומיים גם בנושאים חברתיים. מה יותר פשוט ומתבקש מאשר לבנות ולבנות ולבנות ולסבסד ולסבסד באיזורי עדיפות לאומית. מפת העדיפות הלאומית היא בראש וראשונה בפריפריה ומעבר לקו הירוק. האם 'המהפכה החברתית' תתנגד למגמה זו?

ומילה אחרונה בתחום הדיור; ויכוח מר ניטש בין בית המשפט העליון לבין העם היהודי בקשר לחוקיות ייעוד שטחי בניה ומגורים על אדמות הקרן הקיימת לישראל ליהודים בלבד. אם נושא זה ימשיך להיות מוכרע בבג"צ, ולא בכנסת, בדרכי חקיקה, אני צופה חזות קשה למדינה היהודית, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה חברתית.