בימים מיוזעים אלה התגלגל לידיי גיליון
ידיעות אחרונות מלפני עשרים ואחת שנים, מיום ג', י"ז בתמוז תש"ן, 10.07.1990. לרגע פקפקתי שמא נפלה טעות בתאריך. אבל אז נזכרתי שמדובר ב
עיתון המתיימר להיות העיתון של המדינה (של איזו מדינה?) והמתיימר להיות עיתון אמין. מכאן שלפחות התאריך אמור להיות נכון.
כותרת העיתון זעקה, כאילו מדובר בקיץ הנוכחי: "מתרחבת תנועת המחאה של חסרי הדיור; מתרבים מחנות האוהלים ברחבי
הארץ". אבל, מדובר ביולי 1990, לא היום, לא השנה. מה אם כן משותף לקיץ 1990 ולקיץ 2011? בדיקה מהירה הראתה שבשני המקרים מדובר בראש
ממשלה מן הליכוד. אז היה זה
יצחק שמיר, היום מדובר בבנימין נתניהו. אז עשה
שמעון פרס תרגיל מסריח. גם היום. אז היה זה ידיעות אחרונות, היום מדובר ב-ynet. אז היה זה
חיים יבין, היום מדובר ביאיר לפיד (טייקון התקשורת המתיימר לייצג את אחיו העבדים כביכול, כפי שכתב - איך לא? - בידיעות אחרונות),
יונית לוי,
קרן נויבך ודומיהם, המדבררים את המחאה באמצעות המסכים והמיקרופונים שאינם רכושם. האם רק במקרה יוצאים האוהלים לרחובות כאשר יש ראש ממשלה מן הליכוד? האם מדובר במחאה ממוחזרת ומתוזמרת, המתעלמת מן הבוחרים ומנסה לקבוע בעצמה מי יהיה ראש ממשלה בישראל?
אז הייתה זו מחאה של החלשים באמת. היום כמעט שלא נראים בין המוחים עולים מברית המועצות לשעבר או
מתנחלים חובשי כיפות סרוגות. אלה עובדים ומשרתים במילואים ומהווים את עמוד השדרה של צה"ל היום. אין להם זמן לבוא להפגנות עתירות המשאבים שבהן סוגדים לזמרות-פוליטיקאיות ול"אמנים" משתמטים.
אז הייתה זו מחאה של החלשים באמת. היום יש חלשים בין המוחים, אבל רובם אינם חלשים. בוודאי שחולשה אינה תכונה של התקשורת המגבה אותם או של הגורמים הקיצוניים השופכים שמן על גלגלי ה"מהפכה", כאשר כל מטרתם להחליף ממשלה נבחרת שלא באמצעות הקלפי. הגדרה מוזרה של צדק חברתי.
והגיליוטינה?! גיליוטינה תפקידה להרוג. הרמז ברור. וכידוע, כאשר נראה אקדח/גיליוטינה במערכה הראשונה, סופו/ה להרוג במערכה השלישית. מי הסתייג מכך? בוודאי לא המגישים בטלוויזיה וברדיו, העושים במסך ובמיקרופון כברכושם הפרטי ואף מגייסים אותם לקידום דעותיהם הפוליטיות ואולי גם שאיפותיהם האישיות.
מי לא הסתייג מכך? היועץ המשפטי לממשלה. חוסר תגובתו והאטיות בהתייחסותו למעשה הגיליוטינה אומר דרשני. שתיקתו מזכירה את שתיקתו של "ממלא המקום" של המחזאי הגרמני רולף הוכהוט. הגיליוטינה אינה מעידה על טעם טוב או אמנותי. הוקעתה איננה פגיעה בחופש האמנות, או בחופש הביטוי שעלול להידרדר על נקלה לחופש השיסוי, להסתה, לאלימות ולהתרת-דם.
כאן היה מקום להתערבות ברורה ותקיפה של היועץ המשפטי לממשלה והוראה לנקוט בצעדי אכיפה נגד המסית ומרעיו. למרבה הצער, עד לרגע כתיבת שורות אלה, היועץ המשפטי לממשלה ממלא את פיו מים. ממלא המקום.
|
|
|
גלגלי ההיסטוריה עובדים שעות נוספות
|
|
כותרת נוספת באותו עיתון, באותו יום, לפני עשרים ואחת שנים: "נדחתה הצעה לצווי-ריתוק נגד הרופאים". גם אז הייתה שביתת רופאים. ככל הנראה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
ובכל זאת, היה גם הבדל. כותרת נוספת, באותו עמוד ראשון: "25 אלף עולים בחודש". אז, תחת מנהיגותו של ראש ה ממשלה שמיר, ש"לא עשה כלום" לדברי התשקורת, כלומר לא הסגיר חבלי ארץ לאויב, הגיעו ארצה 25 אלף עולים בחודש ולמעלה מ-200 אלף עולים בשנה. רק בימיהם של ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושל ראש הממשלה יצחק שמיר הגיע המעשה הציוני לשיאים כאלה. שני ראשי ממשלה אלה פעלו ללא לאות לפיתוחה של מדינת ישראל ולהגשמת החזון הציוני: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל.
למרבה הצער, כל ראשי הממשלה שכיהנו אחרי שמיר הקדישו את מרצם, זמנם וכספנו לא לקליטת עלייה אלא לקידום "חזון" המדינה הפלשתינית בלב ארץ ישראל, כלומר במעשה האנטי-ציוני ביותר.
למרבה הבושה נשמעה בימים אלה המלצה להאט את קצב העלייה מאתיופיה לנוכח המצב הכלכלי בארץ. ברור לכל שהמצב הכלכלי בארץ טוב לאין שיעור מזה שהיה בימי שמיר, קל וחומר בימי בן-גוריון. אסור לממשלה כלשהי בישראל לפגוע בעלייה אליה. אין מחדל גדול יותר מאשר טפטוף העלייה: לפני 21 שנים היה מדובר ב-25 אלף עולים בחודש, היום אין אפילו 25 אלף עולים בשנה. על כך אין איש מוחה, אפילו לא אבירי הצדק החברתי או התקשורת המדבררת אותם ללא הרף וללא ביקורת עצמית.
עוד מבט על העיתון של אז: מחירו היה שקל ועשר אגורות, 1.10 ש"ח. והיום, הרבה יותר כסף תמורת הרבה יותר תעמולה והרבה פחות תוכן. הכותרות לא השתנו. המחיר דווקא כן.
|
|
הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2005-2001.
תפוס כינוי יחודי
העקרון הראשון של הפתעה. זו ה...
