הבורר

אפילו הפרסומות נגררות לשימוש באלימות כחלק לגיטימי מפעולות שכנוע מסחרי, דבר שתחילתו בצחוק ובהומור, וסופו בנזקי ממון וגוף ובבכי.

הבורר נתפש אצל רבים כדמות כוחנית, המסדירה סכסוכים בין עבריינים או בינם לבין אחרים, שלא על-פי שום דין ותוך רמיסה ברוטאלית של כל מי שמפריע. הצגת דמות של בורר כאילו הוא דמות חיובית ומושא להערצה, כשמדובר בעבריין וראש ארגון פשיעה, מהווה תרומה ישירה ועידוד ברור לאלימות ולשלטון עבריינים ברחובות. הסגידה לפשע והצגת גיבוריו עם הילה של מסתורין וכבוד, הגינות ויושר, יוצרת עולם ערכים שונה, אחר, מנוגד למציאות. מציאות חדשה זו היא בשולי המציאות האמיתית-החברתית ודינה בשלב מסוים להיפגש איתה פנים אל פנים, ואחת מהשתיים תישרד - העבריינות, או ההליכה בתלם שנוצר על-ידי חוקי המדינה.

בניצחון העבריינות, ניצחון שמתקיים בכמה מחוזות בחברה הישראלית לפרקי זמן מוגבלים, "איש את רעהו חיים בלעו". כשהניצחון של המציאות העבריינית מתמשך ומתבסס במיקומים שונים, אזי שם לא כדאי לאזרח מן השורה לפתוח חנות ולקיים עסק, כי אם הוא ייכנע, יהא נחשד כשותף לדבר עבירה, ואוי לו ולביטחונו אם לא ייכנע, כי אז הסתמכותו על המשטרה ועל בתי המשפט תוכח במהרה כצעד נאיבי קיצוני ובלתי אחראי מבחינת רכושו וביטחונו. האזרח הישר עלול למצוא את עצמו במבוי סתום ואין מי שיסייע לו, דבר המהווה תסכול ותחושת חוסר אונים.

כבר ראיתי עורכי דין הנמנעים מלייצג אזרחים בצר להם, רק כדי שלא להסתבך עם העבריינים, וכבר ראיתי מוסדות חוק שנמנעים מלבצע את תפקידיהם כאשר מנגד מוצבת כנופייה של עבריינים - ולאו-דווקא מהשורה הראשונה; גם דגי רקק ירתיעו שוטר זוטר מלסייע לאזרח קטן.

חזרה לתקשורת: בכל היא אשמה? לא. אבל כאשר יש בפעילויותיה עידוד בכיוון מסוים, התורם לאלימות, היא לא רק אשמה, אלא גם אחראית.