מדינה של שקרים

מסע הרצח ההמוני על-ידי פעיל ימין קיצוני בנורווגיה והמהומות הקשות שהתרחשו בבריטניה הם אך אילוסטרציה לדעה שגם בעידן הפוסט-מודרני רעיון האוניברסליזציה של המין האנושי שבו כל בני אדם חולקים ביניהם "שפה אחת ודברים אחדים" אינו אלא אוטופיה. היקום והקיום הם מטבעם געשיים. השמש היא מצבור גזים סוער תדיר, כדור הארץ ועוד כוכבי מרום אוצרים בכרסם אנרגיות עצומות המבקשות לפרוץ להן דרך החוצה, ועל סיפונו של כדור הארץ משתוללת האנושות חסרת מנוח. אחווה וסולידריות בין האומות הם רק מליצות לקשט בהן נאומים כמו גם לתלות תקוה על איזה קרס מופשט.

האם מדינת ישראל, בהסתכלות אסטרטגית לאורך שנים בכל הקשור להרתעה ולהתמודדות עם רצועת עזה, עומדת ביתרון ו/או בנחיתות? האם בחינה קרה ומלומדת לא מובילה אותנו למסקנה שיש לפעול באסטרטגיה אחרת? האם יעלה על הדעת שחברה ציבורית עסקית, אשר נמדדת כל רבעון, תוכל לעמוד בכישלון אסטרטגי ולא נקודתי לאורך מספר עשורים? מובן שלא, דבר המצביע על הצורך והחובה לשנות את השיטה ואת המהות, ולא את הטקטיקה הרגעית בלבד.

אין ספק שמאז ההפיכה הצבאית במצרים (שלא יהיה ספק: לא העם תפס שם את השלטון אלא הצבא...) מחפשים מנהיגיה הצבאיים של מצרים דרך להשתחרר מהסכמי קמפ-דייוויד, ולהחזיר צבאם לסיני. במשך עשרים שנה בנתה מצרים צבא ענק של אלפי טנקים ומטוסים חדשים (מתנת ארה"ב) - אף שכבר שנים רבות שואלים אצלנו למה למצרים צורך בעוצמה צבאית כזו כאשר אין לה אויבים, והיא אפילו לא מאוימת משום כיוון בעתיד הקרוב והרחוק.

הניסוחים הפתלתלים של מנהיגינו מול מצלמות הטלוויזיה הם תרגילים שקופים, לעוסים וטחונים עד דק. הציבור חייב לדעת את האמת ומולה לעמוד כפי שנדרש כשבידיו מלוא המידע. הניסיונות להזריק מוטיבציה באמצעות רטוריקה לא הצליחו עד היום, ואין סיבה טובה לחשוב שיצליחו מעתה והילך.

נפל דבר ביחסים בין ישראל למצרים. נפילת משטרו של מובארק בעקבות הפגנות ההמונים, חולשת ההנהגה הצבאית המחזיקה ברסן השלטון עד לבחירות הכלליות והתפקיד המוביל שממלאים האחים המוסלמים ברחוב ובמערכת הפוליטית - כל אלה עלולים לחרוץ לשבט את דינה של מערכת היחסים בין שתי המדינות.