יש שמצטערים עכשיו שלא התנצלנו בפני הטורקים, יש שמבכים את ההתדרדרות ביחסים עם טורקיה ויש החוששים מההשלכות לעתיד. איש כבר לא שואל כיצד בכלל נקלענו למצב הזה כי זה חלב שנשפך. צריך לקוות כי צה"ל למד את הלקחים. אבל כל המקוננים היום על המצב שהשתרר בעקבות הורדת דרג הקשרים בין שתי המדינות מוטב שיכירו בעובדת יסוד אחת: ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ
ארדואן לא מחבב אותנו.
זה לא התחיל בעקבות אירועי ספינת המרמרה. למה שלא נזכור כיצד התנהג בוועידת דאבוס מול הנשיא פרס? האם נשכחה מאתנו מורת רוחו כאשר ויתרנו על המשך התיווך שלו בינינו לבין סוריה? ארדואן הוא מוסלמי אדוק בחליפה מערבית, המנהיג את מדינתו החברה בנאט"ו שעדיין לא ויתרה לחלוטין על הצטרפות לקהילה האירופית. מעין זאב בכסות של כבש.
כל זמן שארדואן ינהיג את טורקיה הסיכויים לקשרים טובים בינינו נמוכים עד קלושים אלא אם כן: נתנצל, נשלם פיצויים, נסיר את המצור על עזה ונבטיח כי בעתיד נתנהג לפי הציפיות שלו. אם לא במילים מפורשות כאלו לבטח בהבנות שקטות. אילו זה קרה, צפוי היה כי בכל עימות עתידי בינינו לבין הפלשתינים או מדינה ערבית ארדואן "היה מחפש אותנו". להשארת הדרג הדיפלומטי בדרג הנמוך ביותר יש מבחינתו של ארדואן רק מסר אחד: ראו ישראלים, הוזהרתם! מדיניות שלא תתאים לתפיסותיי וגם השריד האחרון לקשרים בינינו ינותק.
לאותם אנשי עסקים והקשרים הביטחוניים עם טורקיה החרדים להמשך עסקיהם יש להזכיר מקרה הדומה בעיקריו למקרה הנוכחי: קשרינו עם אירן. במשך למעלה מעשרים שנה קיימה ישראל מערכת יחסים ביטחוניים וכלכליים ענפה והדוקה מאד עם משטרו של השאה בלא שניתן לכך פרסום. מעולם לא נודע ברבים כי היו לנו בטהרן שגרירות, נספחות צה"ל ונציגות כלכלית. במובן זה חשיבות הקשרים עם אירן הייתה גדולה יותר מאשר עם טורקיה כיום; אירן סיפקה בחשאי למעלה ממחצית כמות הנפט שלנו ומקורות אחרים היו יקרי מציאות, תרתי משמע.
ואז יום אחד, בראשית 1979, השאה סולק וחומייני תפס את השלטון. כל מבנה הקשרים בינינו קרס באחת כולל הפסקת הנפט הכה חיוני לקיומינו. האם זוכר מי מבין תושבי ישראל מאותם ימים אם המשק שלנו חדל מלתפקד עקב המחסור בנפט? לא יימצא אחד כזה כיוון שלא היה משבר. אומנם מחירי הנפט הרקיעו שחקים אבל מי שצריכים היו להפשיל שרוולים עשו זאת ורצו ברחבי העולם למצוא מקורות נפט אלטרנטיביים. והצליחו בכך. כי לא הייתה ברירה אחרת.
גם היום הברירה לא בידינו. אם אפשר לעוץ עצה לבעלי הקשרים עם הטורקים הייתי אומר להם פקחו עיניים ובדקו אלטרנטיבות כדי לא להימצא בפני שוקת שבורה. וטובה שעה אחת קודם. המחשבה שאולי לא יהיה יותר גרוע בעתיד הקרוב והיחסים ישתפרו בעתיד היותר רחוק היא מובנת במישור של משאלת לב. במישור המעשי - מה שמצופה מאנשי עסקים - זה שרצוי לחשב סיכונים מול סיכויים. המזרח-תיכון כולו לא צועד בנתיב של התפייסות והפשרה בכל האמור למצבה הגיאופוליטי של ישראל עם ההכרה במדינה פלשתינית באו"ם.
ארדואן רואה עצמו כמנהיג אזורי ומזכיר לא מעט את גמאל עבדול נאצר שהנהיג את מצרים בשנות ה-50 וה-60 במאה הקודמת. שניהם לאומנים, כריזמטיים, שחקנים שמוטות כנפי השפעתם חורגות הרבה מעבר לגבולות מדינתם. בתור שכזה יכול היה נאצר לשחק תפקיד מרכזי במה שכונה בזמנו העולם השלישי של המדינות הבלתי מזדהות ואילו ארדואן כבר הראה את מעורבותו בענייני לוב, מצרים, סוריה, ישראל ובימים האחרונים שוב קפריסין. הידוק הקשרים של טורקיה עם חמאס היא כבר לא שאלה של זמן.
אם הוא יממש את תוכניתו לבקר בעזה ויהפוך בכך למנהיג הראשון המבקר שם לאחר השתלטות החמאס - לשים לב, שום מנהיג ערבי לא עשה זאת עד היום - יהיה זה האות לתחילת סוף הקשרים הנוכחיים בינינו לבין טורקיה. מה שקרה באירן בים אחד - למרות שהסימנים לכך היו כתובים על הקיר שבועות קודם לכן - מתרחש עם טורקיה לאורך חודשים רבים. אבל גם בשיטת הסלאמי מגיעים לבסוף לקצה.
בנסיבות כאלה נותר רק לקוות שהביטחון העצמי הבלתי נדלה לא יגרור את ארדואן לפינות דומות שנגרר אליהם נאצר: המלחמה בתימן (כולל שימוש בגזים), מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה מולנו. אולי כאן תבוא לנו העזרה מצידה של ארה"ב שלאורך התקופה ניסתה לפייס אבל כשלה. כי מכל התיזות שהצגתי כאן עימות מזויין בין שתי המדינות הוא הדבר הגרוע ביותר ובעל ההשלכות החמורות ביותר. את זה צריך לנסות למנוע בכל דרך אפשרית למעט אחת: לא לכופף את הראש ולא לכרוע ברך. ולא רק מפני שאנו חיים במזרח-התיכון.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
