בלי טובות

מיכאל ספרד, הפרקליט שמאחורי הריסת הבתים במגרון, ייצג השבוע את דיירי מאהל רוטשילד בעתירתם נגד הפינוי שם. "זה מהלך חד-צדדי וכוחני", הוא התלונן בדיון.

הרבה זמן תהיתי מדוע נמנעים פרנסי ירושלים מלייהד את שמו של רחוב המלך גורג'? הם החליפו את רחוב צ'נסלור ברחוב שטראוס, את סטורס בכורש ואת המלכה מליסנדה בהלני המלכה, אבל במלך ג'ורג' לא נגעו. השריד הקולוניאליסטי הזה נשאר על-כנו עד עצם ימינו.

והנה, האלבום החדש והמשובח של דוד קרויאנקר - "המשולש הירושלמי, ביוגרפיה אורבנית" (בהוצאת כתר) - פותר את החידה: מתברר שזמן קצר לאחר עזיבת הבריטים אכן הועלתה בוועדת השמות העירונית הצעה לשנות את רחוב המלך ג'ורג' לרחוב המלך דוד. ברחוב כבר הוצבו שלטים ברוח זו על-ידי פעילי לח"י חסרי סבלנות, אבל ההצעה נדחתה בגלל התנגדות נמרצת של אחד מחברי הוועדה, יצחק בן צבי, לימים נשיאה המדינה השני. בן צבי טען כי יהיה זה מעשה של כפיות טובה כלפי המלך גורג' אשר תמך בהצהרת בלפור.

אגב, ג'ורג' החמישי הוא אביו של אלברט גיבור 'נאום המלך' וסבא של אליזבט השנייה, שבמרוצת 59 שנות כהונתה עד כה לא טרחה לבקר בישראל, וכנראה לא בגלל לוח זמנים צפוף. אולי היא עדיין כואבת את מימוש הצהרת בלפור.

כיממה לפני דרמת ההתנצלות וההתפטרות בערוץ 10 נכחתי במיני-דרמה על-רקע דומה. בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות זימן אליו את נציגי 'מקור ראשון' לפי דרישה של שלושה בכירים לשעבר במערכת הביטחון - אמנון ליפקין שחק, דני יתום ויעקב פרי. הם טענו שהעיתון הכפיש אותם קשות לפני כארבעה חודשים. עמיתי, אמנון לורד, כתב אז מאמר שבו נטען כי השלושה חטאו בהסתה כשהאשימו את בנימין נתניהו בהמטת אסון על ישראל בגלל הקיפאון בתהליך המדיני. הוא הזכיר את שמם בנשימה אחת עם הרבנים שהואשמו ביצירת אווירה עוינת כלפי יצחק רבין, ערב הירצחו.

תחילה איימו השלושה בהגשת תביעת דיבה. אחר-כך נמלכו בדעתם או בפרקליטם (משה שחל) והסתפקו בהגשת תלונה למועצת העיתונות. ההיגיון אמר שהמועצה תסרב לדון בתלונה מהסוג הזה, מטעמים של שמירה על חופש הביטוי הפובליציסטי, אבל היא בכל זאת החליטה לדון, ובמערכת שלנו הוחלט להרים את הכפפה.

הדיון התקיים ביום חמישי שעבר באווירה אינטימית למדי בחדר צדדי בבית סוקולוב. היה אפילו כיבוד קל. אם כבר נגזר עליכם לעמוד פעם לדין, מוטב כך. בקצה השולחן המוארך ישבו שלושת חברי בית הדין, ובצדו האחר מזכיר מועצת העיתונות. את התביעה ייצג יעקב פרי בעצמו, ואת 'מקור ראשון' אמנון לורד וקבוצת תמיכה קטנה. אני מודה שרווח לי כאשר גיליתי שלא הגיעו פרקליטים מקצועיים. היעדרותם המבורכת אפשרה לנו להשלים את ההליך המשפטי בתוך שעה. משפט דיבה רגיל אורך שנתיים-שלוש. אתה מזדקן לפני שהצדק יוצא לאור.

פרי, נסער משהו, קרא מהכתב את נאום התביעה, נאום רווי תחושת עלבון: "חברי ואני הוכינו בתדהמה למקרא ההשתלחות חסרת הרסן שתיארה את שלושתנו כמסיתים לרצח ראש ממשלה בישראל. עברנו הרבה דברים בחיים, אבל לא היו הרבה דברים שהביאונו להתרגשות ולצער כמו המלים הללו".

ראש השב"כ לשעבר תהה כיצד אפשר לתאר אותו כמסית נגד נתניהו כ"שאני עצמי אישרתי לו מאבטח אישי כאשר הוא כיהן כראש האופוזיציה. נכון, אמנון ליפקין-שחק השתמש פעם בביטוי 'נתניהו מסוכן לישראל', אבל זה היה אך ורק בהקשר של חוסר יוזמה מדינית. כל פעילותנו הייתה כדי לעודד את ראש הממשלה ללכת למהלכים מדיניים"

אמנון לורד, בהגיע תורו לדבר, התלונן ש"יש ניצול של מועצת העיתונות לחבלה בחופש הביטוי". כל המאמר שלו, כך אמר, היה בסך הכול "חוות דעת לגבי רמת הדציבלים שבכירי שמאל מנסים לייצר כלפי נתניהו. אם אסור לי לעשות ניתוח מצב פרשני שמשווה את הביקורת משמאל על נתניהו לביקורת מימין על רבין, אז אפשר לזרוק את כל העיתונות לפח בתוך שקית ניילון".

"למה היה צריך בכלל להזכיר את רצח רבין?", נאנחה ראש בית הדין, השופטת בדימוס רות אליעז. השאלה שלה הציתה דיון אקדמי על משמעות המונח "הסתה". פרי טען שמהמאמר משתמע שהוא וחבריו "מייצרים תנאי סיר לחץ שיביאו את הציבור לאלימות. כביכול, שלושה טנקים יקיפו את משרד ראש הממשלה ושני טנקים את רשות השידור. זאת עלילת דם".

בית הדין הרשה לי להגיב ולהגיד שאיש לא מייחס מחשבות זדון אלימות לשלושת התובעים המכובדים. המלה 'הסתה', חיוויתי את עניות דעתי, הוזכרה במאמר במשמעות המורחבת שהיא קיבלה אחרי נובמבר 95'. כזכור, כמעט כל מילת ביקורת שוצפת על רבין או על אוסלו הוכנסה בדיעבד תחת כנפי ה'הסתה' וטופלה בהתאם. לכן אמנון לורד לא המציא עכשיו שום דבר חדש כשהוא קבע שגם ביקורת חריפה משמאל על ראשי ממשלה מהימין היא הסתה. אם מלים קשות יכולות להרוג, כדאי לקחת בחשבון שלשמאל יש לא מעט אנשים קיצונים משלו, כפי שמוכיחה ההתפרצות האנרכיסטית של השבוע שעבר לעיריית תל אביב.

פרי שאל כיצד אפשר להאשים בהסתה אנשים שנשאו פה פעם בתפקידים כה בכירים. הזכרתי לו בקריאת ביניים מנומסת שגם נתניהו היה בכיר מאוד כשהואשם בהסתה. הוא הנהן בראשו. במקום שהרוחות בחדר יתלהטו, הן דווקא נרגעו. הדיון הפך למפויס יותר. אם יורשה לי לבחון כליות ולב, פרי ועמיתיו פנו למועצת העיתונות, כי באמת חשבו ש'מקור ראשון' מייחס להם כוונה לחולל מהפכת דמים בישראל. סביר להניח שמעולם לא העסיקה אותם המחשבה כיצד מרגישים אנשי ימין שמותחים לתומם ביקורת נוקבת על מנהיגי שמאל, ומגלים למחרת שהם הפכו לחשודים במזימת התנקשות. רק במהלך הדיון בסוקולוב התברר לו שהעלבון שלו גדול מהמלים שהוטחו בו בעיתון. 18 שנים אחרי רצח רבין הוא פתאום קלט שיש פה טלפון שבור.

אמנון לורד כתב במאמר הנ"ל שהמטרה העיקרית של השלושה "היא לזעזע את השלטון בישראל ולהפילו". חבר בית הדין רפי מן שאל את פרי מדוע הוא כל-כך נעלב כשמייחסים לו רצון להפיל ממשלה. פרי השיב: "כי כל חיי הגנתי על ממשלות ישראל".

מן: "הפלת ממשלה בשיח הישראלי זה לאו-דווקא קשירת קשר"

בסוף הוצעה פשרה: העיתון יבהיר שהמאמר הנ"ל לא התכוון לייחס לפרי ולחבריו תוכניות אלימות או בלתי חוקיות. פרי אמר מיד שהוא מסכים, גם הצד שלנו הסכים, והדיון הסתיים בלחיצות ידיים בין שני הצדדים. השופטת אליעז, שזהו תיק הבכורה שלה בבית הדין לאתיקה, חייכה באושר. "בתור קייס ראשון זה היה לא רע", היא אמרה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה השקיע לאחרונה מאמץ מסוים בריכוך הדימוי השמאלני שלו, אבל מאוד קשה לו לשנות במקביל את המהות השמאלנית. שלשום בערב הוא קיים סיעור מוחות על תוכניות ספטמבר של הפלשתינים, בהשתתפות נבחרת המומחים כדלקמן: דב ויסגלס, אלון ליאל, גלעד שר, אחמד טיבי, גבריאלה שלו, ח"כ עינת וילף, שאול אריאלי מהמועצה לשלום ולביטחון, פרופסור יובל שני מהנהלת 'בצלם' והיועץ לשעבר של ציפי לבני, טל בקר. כמו-כן זומנו לאירוע תא"ל ב(מיל.) יוסי קופרווסר וישראל הראל. כלומר, לדיון זומנו תשעה שמאלנים, איש ימין אחד וקצין מילואים שעמדותיו האידיאולוגיות לוטות בערפל. אפילו המנחה נבחרה בקפידה מתוך נבחרת בעלי הדעות הנכונות - דנה ויס מערוץ 2.

חברים יקרים במכון לדמוקרטיה, אתם לא מכון, אתם מועדון.