הקרב על זהותה של מפלגת העבודה

ביום רביעי הקרוב יילכו מתפקדי מפלגת העבודה בשנית לבחור להם יושב-ראש. שני המתמודדים הם אנשים בעלי רקע חברתי דומה אך שונים במעט בתחום המדיני.

חבל מאוד שמערכת הבחירות לא מתנהלת סביב הסוגיות הבוערות כגון: המחאה החברתית והתהליך המדיני, אלא מתעסקת בהשמצות על-רקע עדתי (בעיקר מצדו של עמיר פרץ).

עמיר פרץ הוא האנדרדוג הקלאסי. מחד-גיסא, הוא צריך ללכד את הפעילים אשר תמכו בו מן הרגע הראשון, ומאידך-גיסא, הוא חייב להבליט עצמו בערים הגדולות ובקיבוצים בהם הוא כמעט שלא קיים.

שלי יחימוביץ' לעומתו, מציגה חזות ממלכתית, המנוגדת לאופייה הלוחמני והאסרטיבי בדומה לפרש המוביל. אך היא חייבת להתחזק בקרב המתפקדים הערבים, הדרוזים ובערי הפריפריה, שם היא כמעט שלא קיימת.

מן היציע מתבוננים בנעשה שני אנשים משפיעים כיצחק (בוז'י) הרצוג ובנימין (פואד) בן-אליעזר. האחד מהווה את המנהיגות החדשה, התוססת אך הפחדנית, בעוד השני מבטא את המנהיגות הישנה, העסקנית והמסואבת. שניהם רצו את עמרם מצנע לצידם, אך משדבר זה לא הסתייע בחרו לשבת על הגדר ולא להחליט.

השאלה הגדולה היא איך ינהג הצד המפסיד בהתמודדות הזו. האם הוא יקבל את מרותו של המנצח או שיבחר לפלג את המפלגה פעם נוספת ולסגור את האור במפעל. התשובות יינתנו במהלך השבוע הקרוב.