מהו בעצם אותו חידוש גדול של המונותיאיזם? מה הוא ההבדל העמוק בין אמונה באל אחד לבין הכרה בכמה כוחות פועלים?, היכן מתבטאת העליונות המוסרית של אמונה זו על עבודת האלילים? האם זהו רק עניין של מספרים או שיש כאן ראיית עולם שונה מהותית?, המהפכה הגדולה של המונותיאיזם היא בראש ובראשונה מוסרית.
ההכרה האלילית בכמה כוחות שונים נובעת בעיקר מהשקפה המשליטה ראייה סובייקטיבית על תבנית הערכים במוסר האנושי. לא רק על ההיררכיה של סולם הערכים, האם ערך x חשוב מערך y, אלא אף על תוקפם והלגיטימיות שלהם בעיני בני האדם.
כל אחד שקורא חלק מהסיפורים המופיעים במיתולוגיות הפוליתאיסטיות הגדולות בעולם יכול להבחין בלא קושי במציאות כאוטית של מלחמת אינטרסים בין אותם כוחות האחראים על הפעלתו של היקום, אך אפילו בלי אותה ההאנשה המתרחשת בסיפורים, בה הופכים אותם אלים לתאבי בצע, חמדנים, רודפי
כבוד ואכזריים, מציאות של כוחות שונים הפועלים לפי אינטרסים משלהם תוביל בסופו של דבר לעימות. ובמקרה כזה הקרבן הראשון כמו בכל מלחמה היא האמת האובייקטיבית.
מה שיראה צודק בעיני חסידי אל אחד יראה שגוי בעיני חסידי חברו. משמעותם האמיתית של מושגים כמו חרות, חיי אדם וצדק מהווה עניין של גיאוגרפיה, דת ובעיקר אינטרס אנוכי - ולא כנדרש של מוסר אנושי בסיסי. לכל מעשה ולו הנפשע ביותר יהיה אפשר למצוא ספונסר כשכל שעליך לעשות הוא לסגוד.
את קידושה של השקפה עתיקה\חדשה זו אנו יכולים לזהות גם בהיסטוריה העתיקה עם מגמות בעולם ההלניסטי, ובעיקר עם גזרותיו של אנטיוכוס הרביעי והעימות המתמשך בין היוונים ליהודים - עימות שהביא להתערבותם של הרומאים, למרד היהודי הגדול ובסופו של דבר לחורבן בית המקדש בשנת 70 לספה"נ - וגם בהווה עם הרלטיביזם הקיצוני, הפוסט מודרניות, הקוסמופוליטיות המאולצת ורודנות התקינות הפוליטית.
מול עולם כזה קל יותר להבין את החידוש המוסרי שבאמונה באל אחד, אמונה באמת אחת ובתבנית ערכים משותפת לכל המין האנושי. הערכים הגדולים כגון צדק, חרות, זהות וחיי אדם אינם יחסיים אלא אבסולוטיים ובטח שאינם תלויים במקום, זמן או אינטרס אישי.
לפי נבואתו של זכריה היה זה דווקא חג הסוכות שסימל על קבלתו של המונותיאיזם על כל עמי העולם, על כל המשתמע מכך.
לאחר מלחמה גדולה על ירושלים: "טז וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת. יז וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא-יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ, אֶל-יְרוּשָׁלִַם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת, לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת--וְלֹא עֲלֵיהֶם, יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. יח וְאִם-מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא-תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה, וְלֹא עֲלֵיהֶם; תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ, לָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת. יט זֹאת תִּהְיֶה, חַטַּאת מִצְרָיִם; וְחַטַּאת, כָּל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ, לָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת." (זכריה, פרק יד, פסוקים טז-יט)
ולמה דווקא סוכות?
חג הסוכות מסמל יותר מכל את הסנתזה העדינה אך האפשרית בין האמת האובייקטיבית לבין סובלנות וקבלת האחר, בין המונותיאיזם והערכים האבסולוטיים לבין גיוון דעות ודמוקרטיה אמיתית, בינלאומיות וקהילתיות ובין
אינדיבידואליזם וסולידריות כלל אנושית.
בחג הסוכות אנו מצווים לצאת מתוך הבית, לצאת מתוך הקבוע, מתוך הדעות הקדומות והקיבעון ולרענן את דעתנו, לייצור גלות מלאכותית למשך שבוע כדי להתנתק מההרגלים והשגרה, ובמיוחד מהרגלי המחשבה והסטריאוטיפים הנבנים אצלנו במשך השנה, וכל זה תחת אותו גג של המבנה הערכי האבסולוטי.
בפן הלאומי, אם נתבונן בנבואתו של זכריה נבחין שיש כאן את הסנתזה בין המונותיאיזם, דהיינו; קבלת מבנה ערכים אוניברסאלי, וההתייחסות לגויים העולים לירושלים כלאומים ומשפחות נפרדות. הרכבה מתבקשת של הגדרה לאומית עצמית לתוך הערך העליון של זהות אישית.
את הסינתזה הזו מזהה ד"ר מיכה גודמן עם ירושלים ותפקידה לעתיד לבוא גם בנבואותיהם של נביאים אחרים: "ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה." (ישעיהו, פרק ב, פסוקים ב-ד)
...בחזונו של ישעיהו, בירושלים אין ניסיון לייצר האחדה גיאוגרפית של האנושות. כל העמים נותרים במקומם. אין גם ניסיון לייצר האחדה מדינית, כל העמים ממשיכים להיות מאורגנים במסגרותיהם המדיניות. התשתית לסולידריות כלל אנושית לא תהיה פוליטית, כדוגמת בבל או האיחוד האירופי. התשתית המשותפת לא תהיה תשתית של כוח אלא של רוח. ציון לא תשלוט באנושות, היא תעורר השראה עבורה. "ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים".(ד"ר מיכה גודמן, "בבל וירושלים", עיתון "אם תרצו", אדר תשס"ט)
ד"ר גודמן במאמרו טוען שירושלים היא האנטיתזה לבבל האלילית והקוסמופוליטית. ירושלים המונותיאיסטית של הנביאים מאחדת את העמים תחת מערכת ערכים אחת שלא על-מנת לשלוט ולאחד מלאכותית, אלא על-מנת לתת השראה ולבצע את תפקידה הנבואי כ"אור לגויים":
"הפנטזיה הלאומית של רוב המדינות החזקות בעת החדשה היא פנטזיה של שליטה. הציונות יוצרת פנטזיה של השראה. לא לשלוט בגויים - להיות "אור לגויים", תחת מגדל בבל של עוולה מוסרית לייצר בירושלים מגדל אור של מופת מוסרי. זו התשובה המקראית לשאלה שנשאלה לאחר מלחמת העולם השנייה בסן פרנסיסקו.
הסולידריות האנושית תצמח לא ממסגרת מדינית משותפת אלא ממסגרת ערכית משותפת... העולם האירופי בו הדומיננטיות של המחשבה הפוסט מודרנית, חוסמת את אפשרות קידומה של תשתית ערכית משותפת לכל האנושות, עקב האמונה שאין ערכים אוניברסאליים, מציע מסגרת מדינית מאחדת, תחת ערכים מאחדים". (שם)
מול בבל של המחשבה האלילית והפוסט מודרנית, מול הרלטיביזם המוסרי והאינטרנציונאליות המאולצת מצד אחד, ומול הפונדמנטליזם והדעות הקדומות מצד שני נחגוג את חג הסוכות וננסה לקחת ממנו את המיטב. בתקווה שיום אחד נשלים את בשורת המונותיאיזם המוסרי ונהפוך את ירושלים וישראל ל"אור לגויים".
חג שמח
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
