אוקטובר הוא החודש שהכי "מדבר אלי". ו-6 באוקטובר הוא התאריך הכי נוגע בי. באוקטובר 1973 פרצה מלחמה. הייתי אז נער, לא כמו במלחמת ששת הימים. וכנער אני זוכר כל יום במלחמה הארורה ההיא. אבל בעיקר אני זוכר את ראובן ארץ קדושה ז"ל, שהיה צנחן צעיר ואמיץ שגייס את עצמו ביום המלחמה, הלך אליה ולא שב חי ממנה. אני גם זוכר איך השיבוהו בתוך ארון, אבל כשאני ואחותו שולה פתחנו את הארון כדי להציץ לתוכו ראינו רק כמה עצמות שחלקן צהובות וחלקן מפויחות.
ב-6 באוקטובר 1981 צה"ל החליט להעמיד אותי לדין על עבירה מטופשת שאין כדוגמתה: נסיעה על ג'יפ חירום ללא רישיון וללא רשות. ועוד בבית דין צבאי. ת'אמת, היום, שלושים שנים אחרי, מותר כבר לגלות: לא נהגתי באותו ג'יפ, ולכן גם לא עברתי עבירה. בסך-הכל רציתי - והצלחתי - לגונן על חבר ילדות ששירת איתי, מה שגרם לי לקחת על עצמי את "התיק". התוצאה של אותו משפט מיותר: בית הדין זיכה אותי מכל אשמה, והצבא שילם לי פיצויים של כמה אלפי שקלים ישנים.
אני זוכר, שביציאה מבית הדין ובעלייה לאוטובוס, כשכולי קורן מאושר ומשמחה, פנה אלי יהודי קשיש ונחמד, כנראה מ"
שלום עכשיו", ששאל אותי בנזיפה: "תגיד, אתה לא מתבייש? סאדאת נרצח ואתה חוגג". התבוננתי בו בבעתה ושאלתי: "תגיד, אתה לא עובד עלי". והוא אכן לא עבד עלי.
ב-6 באוקטובר של אמצע שנות השמונים נולד אחייני. ילד אהוב ומקסים. אלירן שמו. עד גיל שלוש אלירן לא הוציא דמעה אחת מעיניו. אפילו לא בכה. בגיל 18 הוא התגייס ליחידה מובחרת ושירת כצלף. עם שחרורו מהצבא הוא החליט לטייל בעולם, "לנקות את הראש". הגיע להודו, לניו-זילנד, לפינלנד, לאוסטרליה, לקנדה ולבסוף לארצות הברית. נסע לחודש-חודשיים. הוא שם כבר כחמש שנים. "מת" לשוב ארצה, שב מדי פעם, אבל גם בורח חזרה למולדת שאינה שלו ושלעולם לא תהיה שלו. ככה זה, הוא אומר, בישראל קשה לי לחיות מבחינה כלכלית, ובארצות הברית קשה לי לחיות מבחינה רגשית וחברותית.
ב-6 באוקטובר, ממש ביום ההולדת שלו, נגס אבי מהעוגה שהזמנו לו לרגל 79 שנותיו, הקדים קנה לוושט - ונפטר. כל התהליך הארור הזה נמשך פחות מחצי דקה. רציתי אז למות מכאב ומגעגועים. איבדתי את החשק לחיות. אנשים טובים אמרו לי אז כי אבי היה צדיק. אני חושב שהוא היה "רק" חצי צדיק, שזה הרבה בימינו אנו. למה רק חצי? כי הוא אומנם נפטר ללא סבל, אבל גם לא זכה להגיע לגיל 80. נו, טוב, גם חצי צדיק זה משהו. הבן הקטן שלו הוא אפילו לא חצי רשע...
לפני שלוש שנים, גם כן 6 באוקטובר, נולדה בתי אמה-לי. אמה-לי היא החיים שלי, אבל המוות של שתי הסבתות שלה. אולי גם של הסבא שלה, שמת שלוש שנים לפני שנולדה. לזה קוראים מעגל החיים והמוות. קראנו לה אמה-לי על-שם סבתא אמה וסבתא לי, שזה קיצור של לידיה. אני מאוד רציתי לקרוא לה ליאם, כי אמי ז"ל נפטרה לפני חמותי וכי סברתי שליאם יותר יפה מאמה-לי. אשתי רצתה ההפך, וכיבדתי את רצונה. אני לא מצטער על כך, אדרבה. מאז שאמה-לי נולדה אני מבקש כל יום מאלוהים להעניק לי שנות חיים עד לבלי די. פחות בשבילי, יותר בשביל אמה-לי.
היום, 7 באוקטובר, יחול יום הכיפורים. אני לא יודע כמה זמן אהיה בבית כנסת, אבל בפתיחה ובנעילה בוודאי שאהיה. בוודאי שגם אצום, כי להיות יהודי זה גם לצום. אם לא מבחינה דתית, אז לפחות מבחינת ההזדהות עם העם היהודי הנפלא שאני נמנה עליו. ואני גאה על כך. אני גאה ביהדותי, אני גאה בעמי ואני גאה בתרומה שהדת שלי והעם שלי תרמו לעולם. ויחסית למספרם בעולם הם תרמו הרבה מאוד.
אז שיהיה לנו אוקטובר שמח ומאושר, שנחטא פחות, שנסלח יותר ושנאהב ללא גבולות.
אך מה עם התקשורת עצמה? הנה כמה רעיונות. הבעיה היא, שדומה שרוב העיתונאים ואמצעי התקשורת הם בבחינת מי שאומר "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" 
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
