מלחמת יום כיפור, ועדת טרכטנברג, ומה שביניהן

השנה בחומו של הקיץ, מוקדו המחאות בשדרה ובכיכרות בדרישה לסדר עדיפויות אחר. מסתבר כי מהות הדרישות סמם ומסמם גם היום את דעת המוחים, לכדי מיקוד דרישותיהם אל הקליפה המשקפת כביכול את הבעיה, תחליף להעמקה לשם איתור וסיכול הגורמים להיווצרותה. גם אם ננטרל את המעורבות הפוליטית של יוזמי המחאות, ונתמקד בהן כעדות לחוסן דמוקרטי לא נתן יהיה להתעלם, מתרומתם האפסית של מחאות דומות בעבר. לא כל שכן מה שבא בעקבותיהם - הקמת וועדת חקירה ו/או וועדה בדיקה, שלא תרמו ולו כלום, זולת תחושת קצרת טווח כי מעתה ואילך "הכול יהיה בסדר".

מאחר שהכל לא היה, ומן הסתם גם לא יהיה בסדר, מן הדין, השכל הישר והרצון הטבעי להישרדות - להעמיק בחקר מלחמת יום כיפור, לפניה, במהלכה, וחשוב אף יותר במהלכים שבאו בעקבותיה, משום היותה ציון לדרך חתחתים, שעליה מתנהלת החברה בישראל ממהמורה אחת הבאה אחריה. משמע, להינתק מהפרשנות הרשמית במטרה להעתיק את החשיבה הלאומית מהטפל לעיקר.

גורמי ההפתעה, טעות או התרשלות

אין חולק על העובדה כי ממשלת ישראל משיקוליה האסטרטגים והפוליטיים, נמנעה בטרם מלחמה להעמיד לנשיא סאדאת אופציה ממשית להסדר מדיני. מה שמאפשר לכל בר דעה (בדיעבד) להכיר בזה כשיקול דעת מוטעה. בדומה, הרי מוסכם על כל נימול ובת ישראל כשרה, כי אגף המודיעין במטכ"ל שגה בהערכת האפשרות למלחמה. לא כל שכן, ספק אם ימצא בארצנו ולו אחד אשר יחלוק על מעמדו הרם של אשרף מרואן, כמרגל בכיר שתרומתו נוצלה רק בחלקה. אכן, אין ספק בדבר חשיבותם של אלה, אך דווקא אחרי שלושים ושמונה השנים שחלפו, ולאור הישנותם של כשלי המלחמה ההיא באלה שבאו אחריה - ראוי ולו רק כמילוי חובה מוסרית לחברינו שנפלו, לשקלל את מידת השפעתם המזערית של אותם גורמים, על הכאוס שהתחולל במלחמה ההיא.

על פני האירועים מיום כיבוש סיני יש"ע ורמה"ג נלמד כי צה"ל נמנע מהפקת לקחי מלחמת ששת הימים, וחמור אף מזה בהתעלמותו מהכנות להגנת השטחים אותם כבש. מה שהשתקף בהעדר תכנון ותוכניות להגנת סיני ורמה"ג (זולת הקצאת כוחות עקרונית, ומשחק מלחמה במטכ"ל) וממילא לא בוצעו תרגילי הגנה, לרבות סיורי מפקדים להכרת השטחים.

במאי 1973 במסגרת כוננות "כחול לבן", התעלם המטכ"ל מהכנת הגיסות לניהול הגנה בכלל, ובפרט לעמוד על מידת מוכנותם או על חוסר המוכנות של הגייסות. בלי דעת והבנה כי בכך יצר במו ידיו את המסד להפתעתו - משנוכח בפרוץ המלחמה כי שכח להתכונן להגנה. והראה כי כבר בתחילתה, אבד המטכ"ל משווי משקלו, ועסק בפירוק והרכבה מחדש (מכל הבא ליד) של עוצבות שתוכננו ונבנו להלחם כ"אוגדות קבועות".

בקרקוע חיל האוויר בשלושים ושש השעות הראשונות למלחמה (כתוצאה משינוי משימות תקיפה - על המתחייב מהם בחימוש שונה ובלימוד משימה) ובחוסר תאימות בין מה שהתרחש בשטח, לתמונת המצב כפי שהצטיירה במטכ"ל. יתרה מכך בשטח ממש, התברר כי אופני הכנת הכוח היו ברמה נמוכה, לא כל שכן חסרו את המידע והתרגולות נוכח נשק נ"ט הקצר וארוך הטווח. עובדות אלה שעליהן אין ואסור שיהיו חילוקי דעת, מגמדים בחשיבותם של שיקולי הממשלה, "הקונספציה", והערכתו השגויה של אגף המודיעין.

אכן, כבודם מונח במקומו, אך מה מידת השפעתם של אלה, על החובבנות והרשלנות בניהול התקפת הנגד של אוגדה 162 ב-8 לאוקטובר?. האם נתן לייחס את עדותו השנויה במחלוקת של אשרף מרואן, לכאוס הניהולי בחטיבת גולני בעת כיבוש החרמון?. ומה קשורה "הקונספציה", לכשל הבלתי נסבל בקרבות החווה הסינית, ולחוסר הסדר שגבה מחיר דמים בקרבות העיר סואץ? (וזאת רק רשימה חלקית).

לא בכדי פעלה "ועדת אגרנט" בחקירת האירוע לבחינת "מה שקרה", במקום לחקור את ה"למה". שם ללא ספק הייתה מזהה את מכשלת הכשרת הכוח, והפקת לקחים ווירטואלית לאחר מלחמת "ששת הימים. במקום זאת השקיעה ישראל מעל לחמשה עשר מיליארדי דולרים, במטרה להעלים את קלקולי המלחמה שהסתימה בבאה אחריה. אלא שמעשה שטן, רשלנות ואו סתם איוולת, הנציחו ליקויי יוה"כ את עצמם במלחמת שלום הגליל 1982, ועוד החריפו במלחמת לבנון השנייה ב-2006.

האם למדנו דבר מה ממלחמת יום כיפור 1973?

מסתבר כי למרות נפילתם במלחמה של 2,700 לוחמים, וכ-7,000 פצועים - לא למדנו דבר וגם לא חצי דבר. ההפך מזה: מאז וועדת אגרנט ומחאת אשכנזי, השתרש אצלנו הליך קבוע - שתחילתו במחאה ציבורית מרשימה, והמשכו בהקמת וועדות חקירה לבדיקת כישלון צורב, ואו לבדיקת סוגיה חברתית/ כלכלית כוועדת טרכטנברג. ואכן, די בעיון קליל כדי להבחין כי למחאות ולוועדות החקירה לדורותיהם, עומד מכנה משותף אחד יחיד ומוצק - התעלמות מתפקודם העלוב של כל דרגי הביצוע. דבר זה משתקף אצלנו ביום יום: בצבא השותה את מלא המשאבים, אך איננו מסוגל להנמיך את רמת האיום. משטרה שאינה מסוגלת לעצור בהעצמת הפשע, ובהפיכת הכבישים לשדה קרב. למערכת בריאות כושלת, לחינוך מדרדר, ולקריסת מערכת משפט.

על כן בטרם אסון ואו סתם בזבוז משאבים, עלינו לחזור שלושים ושמונה שנים לאחור. שם נלמד כי אין משמעות להחלטות ממשלה, ולידיעות מודיעין בדבר כוונות האויב - אם מערכות הביצוע למרות עלותם הכבדה אינם מיומנות.

מה שמחייב את העתקת תשומת הלב אליהם, כצעד ראשון לשדרוגם למערכות יעילות. את זאת נתן לעשות בהרף, וכמעט ללא עלויות. זולת רצון טוב, מעט סקרנות, וכמענה מוסרי לחברינו שנפלו "אשר במותם ציוו לנו את החיים".