השמות נישאים ברוח

לפנינו ספר חדש "השמות שמורים במערכת", שיצא לאור בימים אלו מבית היוצר של הוצאת הספרים "פיוטית". מחבריו, שושנה ויג ובלפור חקק, שניהם כאחד, הינם משוררים-סופרים עם יבול ספרותי רב. ספר זה הוא רומן מכתבים, שבו אוחדו עוצמות כתיבתם, לפרץ אנרגיה החודר ללב הקורא.

ברומן מכתבים זה מתייצבים המחברים, עד להזדהות מלאה, בתוך ליבם ונשמתם של גבר ואשה ללא שם, וגם הכותרת מבשרת לנו: "השמות שמורים במערכת". שושנה ויג כותבת את מכתביה של "אַת", גיבורת הרומן, האישה. לעומתה בלפור חקק כותב את "אתה", מושא אהבתה של "את". הדיאלוג הופך את זוג האוהבים לישות אחת באמצעות הכתיבה המשותפת.

מקדמת דנא האהבה הינה הנושא המרכזי המניע גלגלי עולם ומטביע חותם בל יימחק גם על מהלך חיינו כיחידים. הספרות שהינה ראי חיינו, כוללת בתוכה השתקפויות של מציאות וחלום כאחד. האהובה קוראת לו במכתב הראשון: "בוא נכתוב את הספר מחדש. נתחיל הכול מחדש. נבנה את כל הדמויות מחדש...הנה אני מתחילה לכתוב, הרי שנינו אמנים של מילים....נאחז בקצה הנייר ונמשוך אותו פעם אליי ופעם אליך". (עמוד 5)

על-אף שהאהבה של זוג האוהבים מוצגת לעיתים כיישות עצמאית בעלת כוחות כמעט מיסטיים, בשום פנים ואופן אין היא אבסטרקטית וגם איננה עיוורת. הדברים של הזוג נכתבים תוך סערה גדולה. הדמות הנשית כותבת במכתב: "זה כמו אקסטזה ענקית. בדיוק כמו מעשה אהבה, שבו אין אפשרות להינתק מן האהוב האוהב" (עמ' 7).

הלהט העולה מהשורות הצנועות של הספר, מייצג את התפשטות הנפש עד לעירטול מלא ללא כחל ושרק. כל פינות הלב והנשמה של גיבורי הרומן, נסקרות ונחשפות, לעיתים ללא רחם וללא כל משוא פנים. חשיפה רוחנית זו פועלת על חושי הקורא, בעוצמה העולה בהרבה על עוצמת התחושות מול התיאורים החושפניים של מעשי האהבה עצמם.

אני מודה ומתוודה שלא יכולתי שלא לחוש קנאה מסויימת מול תיאורי האהבה הצרופה בהם נתקלתי לאורך הספר ויחד עם זאת עלו בי מספר שאלות נוקבות.

האם אהבתם של שני יוצרים, אמני כתיבה, שונה משל האחרים? האם יש בה מימד נוסף שאת קיומו אין אנו יכולים לחוש? האם היא מעלה אותם לגבהים שאין אנו מסוגלים להגיע אליהם? האם הם פוגשים אהבה אחרת? גם האהובה חשה בעוצמת הקשר שנוצר: "יש בכתיבה דיבוק שמתפשט בנו......שתי וערב מחברת אותך אל טבורי... אין אפשרות לפרק קשר זה, כמו קשר גורדי... " (עמוד 10).

הוא מביע תקווה: "אולי בשיח המכתבים אלמד ממך את שפת הגעגועים שאינה נגמרת. "(עמוד 31)

מצד שני, האין הם חשופים להרבה יותר סיכונים? האם תרגום תחושות למילים כתובות ומחייבות אינו עושה עוול לאהבה? האין מטבעות זהב הנפרטות בסופו של דבר, לפרוטות קטנות וחסרות ברק, שצליל קישקושן בחבית ההולכת ומתרוקנת, מעורר עצב בלב הקורא? האין עצם הכתיבה עצמה כבר מהווה מניע לתחרותיות בין השניים?

ואכן, מסקנתה של הכותבת: "אין ספק שאנו שני אנשים מאד שונים. רחוקים בצורת החשיבה ורחוקים בצורת ההתבטאות." (עמוד 51).

ואולי, הכתיבה היא חומת המגן של האוהבים, זה מפני זה. היא מתייצבת על משמר האהבה, ללא כל מורא. הנייר סופג ומרכך את כל התלונות והדמעות אל קירבו, עד לא נודע. גם הכעסים ומצבי הרוח השחורים נכנעים מול לובנו הטהור של והבתולי של דף הכתיבה. הכותבת מתוודה: "יכול להיות שמצאתי לי דרך לכתוב אליך במקום לפגוש בך......מתבצרת בין מילים, בוחרת באותיות ומתחמקת מאותות." (עמוד 178).

למרות כל הנכתב עד כאן, נראה לי שמאחורי מסווה האהבה, שמוצג כנושא המרכזי של רומן מכתבים זה, מבצבץ הנושא העיקרי. האהבה היא תנאי חשוב לקיומו של כוח גדול הרבה יותר ממנה והוא כוח החיים. האהבה מכתיבה לעיתים את קצב החיים, אבל סופה להישמע לתכתיבים שהם מציבים. החיים הם מעל הכל. אהבה המתרחשת במסתרים הינה בעלת פוטנציאל להפריע וליצור קרע בחייהם של הגיבורים. הם מתעדים במכתביהם את הלבטים ואת הדילמות של אהבתם זו:

הוא כותב לה: "דרכך פרושׂה מולך כשתי דרכים...לפעמים את הולכת בשתיהן ונקרעת בין שתיהן. מתוך כאב את רוצה לפעמים לחתוך הכול, למחוק הכול". (עמוד 181).

על-פי המסגרת הסיפורית של המכתבים, הם מנסים לשחזר ספר קודם שכתבו יחד, ורומן מכתבים זה הוא הבחירה השנייה שלהם. אין שום ביטחון שכותביו לא יבחרו להמשיך את הדיאלוג, התכתבות שתאפשר חיים חדשים לספר נוסף. כל שמתואר במכתבים, מתנדנד על הגבול הדק שבין מציאות ודמיון. הקורא מוצא את עצמו לעיתים קרובות, תוהה ומנסה ללא הצלחה להפריד ביניהם. נראה שהכותבים עצמם, מתלבטים בין החלום ופישרו ולא החליטו תוך כדי ההתכתבות מה התרחש במציאות ומה בדמיון ובחלום. הוא כותב: "אנו בגבול הדק שבין החיים האמיתיים ובין החיים הבדויים שאנו מנסים לייצר ברומאן המכתבים הזה" (עמוד 139).

האישה ניצבת ברוב חלקי הספר איתן על רגליה ומחפשת פתרונות ריאליים למימוש האהבה כזוג לכל דבר. כשהאהבה לא מתממשת באופן ארצי, היא שוברת את הכלים: "קשה לי ללכת ממך, לכן אני הולכת ובאה אליך, שונאת ואוהבת. היום רציתי להיפגש ולא יצא לנו...כעת אני לא רוצה לראותך יותר. (עמוד 121)

הגבר מעדיף לעטות על עצמו איצטלת חלום רקומת חרוזים פואטיים להפליא. לפעמים הוא מתאר התרחשויות ארציות וארוטיות ולפעמים הוא מתאר דברים שהם משל, דמיון וחלום.

"אני מוליך אותך בדרך סודית של ממלכת החלום והסמלים..(עמוד 60).

הכותבים, שושנה ויג ובלפור חקק, בחרו להסתיר את שמות גיבוריהם: "השמות שמורים במערכת". ההמחשה לעובדה זו ניתנת בצילום שעל כריכת הספר. האהבה זורמת במי הנהר, מתחת לגשר שעליו נמצא המנעול. על-פי המכתבים, המפתח נמצא בכיסו של הגבר. האם יצליח למצוא את המנעול המתאים ולפתוח אותו? האם יקפוץ מהגשר, ולא רק בדמיונו, אל נהר האהבה הסוער? האם הגבר המחפש, לדבריה, מעגן בטוח, יפליג אל לב הסערה בעקבות אהובתו? (עמוד 162) האם חייה של האהובה החשה שהמציאות שלה נמצאת לצד אהובה הבלתי נראה, בחיים משותפים שאינם ידועים ובסדר בלתי נראה, ישתנו? (עמוד 183).

היא מבקשת מענה לאהבתה המיוסרת והוא מבקש דרך להשיב לה. יש שהוא מושיט לה יד: "אני יודע שאת זועקת, שאת מחפשת מרפא. אולי את מחפשת נס. אני שומע זעקתך, יודע שלא אוכל לשנות סדרי עולם ולחולל נס. אך גם אינני יכול לעזבך לנפשך. אני קרב אלייך, ומושיט לך יד. ידי בידך. ואת קמה" (עמוד 116)

היא מתקוממת לפעמים כנגד המשלים שלו, ויש שהיא חיה אותם פתאום כאילו היו אמת: "נמצא את המקום הזה בו שחפים מזדווגים. הבטחת לי. כשאהיה איתך על החוף נוכל לראות את יופיו של הים" (עמוד 152)

הוא טוען שמשליו מכילים את דמעותיה: "בתוך שורותיי המהוקצעות כל כך תמצאי גם את דמעותייך" (עמוד 182).

האם באמת האגדות והמשלים בעלי השורות המהוקצעות, אותן כותב האהוב, מכילים את דמעותיה? האם יושיט לה מכיס חזהו את ממחטת המלמלה הלבנה שתמחה את דמעותיה? ואף שהחיים אינם מעגל מושלם ואף שלעיתים האהבה היא כואבת, כל שהיה הניב יצירה שזוג האוהבים יצר באהבתו.

האוהבת על סף שבירה: "מדוע איני זוכרת מי אתה. מה קרה לי. מדוע אני מוחקת אותך עד כאב לשנינו. אני ממשיכה בנסיעה איטית, כבר לא ממהרת. מעט מהרהרת. "מי האיש הזה....אני נוהגת ובוכה" (179)

הסוף פתוח, לא אחשוף את המכתב האחרון.

כל קורא יבחר לעצמו את ההמשך הראוי בעיניו. אני לכשעצמי אינני משלימה עם התמונה של המנעול המחליד על הגשר. אינני רוצה גם בשמות השמורים במערכת. הייתי שמחה לסגור את הספר, לנשום לרווחה ולחייך מול תמונת חיבוק בל ינתק של זוג האוהבים ואם יטען כנגדי שזה חלום ילדותי, האין כולנו ילדי החיים? אני מעדיפה לראות בעיני רוחי את שמותיהם של האוהבים נישאים ברוח, חפשיים כנשמתם ואת המפרש התפוח של ספינת האוהב (162) המפלסת דרכה באוויר צלול ללא ערפילים, לקצות עולם, אל משכן אהובתו.