בימים אלו, של חגיגות שחרור
גלעד שליט - חגיגות שלפני הסערה שתפרוץ, חלילה, משהרוצחים ששוחררו ישתלבו שוב במנגנוני הטרור - הנה גלעד אחר, גלעד שרון, פצה לפתע פיו ובישר לאומה, בספר שכתב ובכלי התקשורת, כי הוא האיש שהציע לאביו את אותה "הינתקות" מגוש קטיף (זוכרים? עדיין לחלק מהמפונים אין בית). יפה. מה טעם נזכר להודיענו? האם הוא חש צורך להתחזק באותה מפלגת פליטים, קדימה?
"הבשורה על-פי גלעד שרון" מביכה מעט. כיום כמעט כל עם ישראל כבר הבין שההינתקות הייתה אסון מדיני, אסון ביטחוני, אסון לאומי, אסון כלכלי ואסון אישי לקהילות גוש קטיף ולאלפי ישראלים טובים ונאמנים; אסון ללא כל תועלת או מעלה בצידו. אם כך - מה לך להתהדר באסון שהבאת על ראש עמך? אלא שעצם ההתהדרות הזו מצביעה על כושר החשיבה וההיגיון של אותו שרון ג'וניור השואף כנראה, אבוי, להיכנס לפוליטיקה.
הדברים אינם פשוטים ואין בהם שמץ זלזול בגלעד: הרי קבלן אדיר כְּדַוִד אפל, שבנה אימפריה כלכלית, חשב שהעסקתו של הבחור בשיטוט באינטרנט כדאית ושווה מיליונים!
אם דברי שרון-זוטא נכונים, הרי שהם מציפים לפני השטח בעיה אחרת, קשה וחמורה: שם רע מאוד יצא לאותו "צוות החווה" שהתכנס סביב שולחנו העמוס של
אריאל שרון ובחש ובישל מהלכים פוליטיים ומדיניים, כולל דברים שמטבע בריאתם היו צריכים להידון תחילה לעומק ב
ממשלה, במועצה לביטחון לאומי, במטכ"ל ובמשרד החוץ, ורק שם. אכן קיים היה חשש שבמטבחו של אריק שרון בחווה נדונים עניינים ורעיונות שהשתיקה יפה להם וליבונם הראוי אמור להיות אצל מומחים, בסודי-סודות, ולא בהתייעצויות בחוג המשפחה ועם כמה ידידים אישיים.
|
|
אולם מדוע בכלל מרשה גלעד שרון לעצמו לדבר בפומבי ולכתוב ספר בנושאים פוליטיים? ויותר מכך - מדוע התקשורת נותנת לו במה? הרי זהו אותו גלעד, בנו של ראש ממשלה, שנחשד בתווך לשוחד של מיליונים מ מרטין שלאף ובחר להשתמש בזכות השתיקה, ממש כפי שבחר לשתוק כשנחקר בפרשת "האי היווני" ובעניין שכר העבודה שקיבל מאותו אפל (לא המחשב, הקבלן!).
אומנם גלעד שרון אינו הפוליטיקאי הראשון, או בן-משפחה של פוליטיקאי, שבוחר בזכות השתיקה בחקירתו בפלילים. קדם לו "השותק הידוע" אריה דרעי, "הזכאי" של שס. כבר כתבנו כי שובו של דרעי לפוליטיקה ייחשב לנו לדרעון עולם (שוב - זו אינה שגיאת כתיב). כך הדבר גם עם גלעד שרון.
זכות השתיקה עומדת לנאשם במשפט פלילי, וכיום - אפילו לנאשם שהוא איש ציבור הנחקר בענייני שחיתות ציבורית, והדבר טעון תיקון דחוף. אך אותה "זכות שתיקה" אינה קיימת בהיבט המוסרי או הציבורי. איש ציבור שבחר בחקירתו ב"זכות השתיקה" ראוי שהציבור ישתיקו ולא יַקְנֶה לו זכות דיבור בחיים הציבוריים. לשון אחר: ראוי שייקבע בחברה מתוקנת כי איש ציבור שבחר בזכות השתיקה הרי שוויתר לָעַד על זכות הדיבור בפוליטיקה ובחיים הציבוריים!
|
|
|
התופעה הפגומה הזו ידועה ומוכרת לנו מימים ימימה. כבר משה רבינו נעזר באחיו, אהרון, ובין היתר קיבל העם את עגל הזהב. רחבעם, הבן צר-המוח של שלמה, שעה לעצת חבריו הצעירים ולא לעצת היועצים המנוסים של אביו - ונקרעו מתחת ידו עשרת השבטים בידי יריבו ירבעם. הממלכה החזקה ביחס, של דוד ושלמה, פוצלה לשתי מדינות-נסיכויות קטנות שגם לחמו לעתים זו בזו...
כן, כך גם בימינו אלה: נשיא אמריקני גדול, רונלד רייגן, סבל מאלצהיימר מתקדם וחדל לתפקד. רעייתו המסורה ננסי, אולי עם עצותיו של קיסינג'ר, ניהלה במקום בעלה הנשיא את ענייניה של המעצמה האדירה בעולם... ואנא אל תזכירו פה את הטענות כנגד התערבויותיה של שרה נתניהו בתפקודו של ראש-ה ממשלה.
שאלה היא אם נטילת האחריות על-ידי גלעד לאותו רעיון-עוועים של הינתקות חד-צדדית, שהביאה די ישירות לתפיסת השלטון בעזה בידי החמאס, ולירי הרקטות הרצחני על כל הנגב המערבי מתוך חורבות אותם ישובים, להיחלשותה של הרשות-הפלשתינית ולחששותיה לחתום על איזשהו הסכם עם ישראל שמא "תשחק" לידי יריבה החמאס, ולשחיקת כוח ההרתעה של צה"ל - מקטינה במשהו את נטל האשמה משרון האב או מגדילו. כאותה אימרה ידועה, בשינוי קל: "אמור לי מי יועציך ואומר לך מי אתה...".
|
|
תפוס כינוי יחודי
