לא האמנתי שיגיע היום בו אומר שהארץ צודק, אבל הנה הוא בא - באדיבותה של משפחת שליט. קצפה של המשפחה יצא על צלם העיתון, שצילם את נועם וגלעד שליט מטיילים על שפת הים, בעוד המשפחה ביקשה לשמור על פרטיותה. לטענת שליט, הארץ הפר את האמנה עליה חתמו אמצעי התקשורת לפני שובו של גלעד.

אתה שומע את הטענות ומתקשה לדעת האם נועם שליט עצמו מאמין להן. המשפחה ניהלה קמפיין מתוקשר ביותר להשבתו של גלעד, קמפיין שהביא את רוב אמצעי התקשורת למעול בתפקידם ולנקוט עמדה חד-צדדית מובהקת בעד "עסקה בכל מחיר". המשפחה עצמה עדכנה את הציבור כמעט מדי שעה מאז בוצעה העסקה: מה גלעד אכל, כיצד הוא ישן, מדוע קשה לו להסתגל לשמש, מה עבר עליו בשבי, ועוד כהנה וכהנה. לבוא כעת ולטעון שהתקשורת אינה מעניקה להם פרטיות - זו צביעות.

נחום ברנע תוהה (יום ו', 28.10.11) האם נתניהו וברק החליטו, "ללא דיון ציבורי", לתקוף את מתקני הגרעין באירן. וואלה, צודק. ממש נושא לדיון ציבורי, כמו זה שקיים ידידו של ברנע, אהוד אולמרט, לפני שהורה לחסל את הכור הגרעיני הסורי.

האמת: אין בזה חידוש, אבל זה תמיד משעשע. הסדרה הנפלאה "הוצא מהקשרו" הקדישה עמודים רבים לפניניהם של פרשני הספורט בכלל ופרשני הכדורגל בפרט, ומסתבר שעולם כמנהגו נוהג. כך אמר השבוע זאב זלצר, מאמן ותיק ופרשן מנוסה, עם סיום המחצית הראשונה במשחק בין מנצ'סטר סיטי למנצ'סטר יונייטד, כאשר הסיטי הובילה 0:1: המשחק שקול. תוצאת הסיום: 1:6 לסיטי.

העונש שנגזר על טל מור הוא ראוי וצודק. זה העונש שהיה צריך לספוג גם אם היה הורג את בוזגלו, ולא את מי שהיה בן ונכד לשניים מבכירי שופטי ישראל. משום שענישה כזאת היא אולי הדרך היחידה להפסיק את הרצח בכבישים.

בזמנו הסתייגתי מהדמוניזציה שעשה השופט זכריה כספי למור בפסק דינו, כאשר טרח להבליט ולהדגיש את היותו נרקומן ואלכוהוליסט. חששתי שהוא יאבד פרופורציות גם בגזר הדין, אבל הופתעתי מגזר הדין - אולי אפילו, במידה מסוימת, מקולת העונש. יש לזכור, שהעונש המירבי על הריגה הוא 20 שנות מאסר, ומור הורשע בעוד שורה של עבירות חמורות, כך שיכול היה לחטוף גם עונש כפול. אבל כספי שמר על פרופורציות והעביר מסר שחייב לחלחל גם ליתר שופטי ישראל. אסור לרחם על מי שהופך את רכבו למכונת הרג, אסור לחמול על מי שמתיישב שתוי מאחורי ההגה, אבל לחוס על מי שקוטף חיים.

נניח שעיתונאי ייתבע על לשון הרע וידרוש חסינות משום שעשה זאת במסגרת תפקידו. הרי בית המשפט יזרוק את הטענה הזו מכל המדרגות, ובצדק. אז למה לפרקליט המדינה מגיעה חסינות, אם מוגשת נגדו תביעת לשון הרע על דברים שאמר במסגרת תפקידו? התשובה: לא מגיעה לו. לכן, צדקה השופטת ריבה ניב כאשר קבעה, כי משה לדור ייתבע אישית בידי אהוד אולמרט על דבריו נגדו בראיון להארץ.

חוץ מזה, הגיע הזמן שגם בפרקליטות יידעו שיש שכר ועונש. נכון להיום, פרקליט יכול להעמיד אדם לדין, להרוס את שמו הטוב, למוטט אותו מבחינה כלכלית, לפגוע קשות במשפחתו ובבריאותו - ואז האדם יוצא זכאי לחלוטין. אבל אפילו אם בית המשפט יקבע שלא היה כל מקום להגיש את כתב האישום מלכתחילה, לאותו פרקליט לא יקרה כלום. רוב הסיכויים הם, שבאיזשהו שלב הוא גם יזכה לקידום. ההחלטה של ניב, מעבר להיותה נכונה במקרה הנקודתי, צריכה להוות איתות ברור למי שהופקדו על שמירת שלטון החוק: גם אתם נושאים באחריות אישית.

נסעתי השבוע (יום ד', 26.10.11) מעכו לצפת. באתר של אגד נאמר, שקו 361 ייצא מהתחנה המרכזית של עכו בשעה 16:35. הגעתי לשם ב-16:20. האוטובוס הגיע רק ב-16:55. מאחר שהאוטובוס הבא אמור היה להגיע ב-17:10, שאלתי את הנהג האם הוא איחר ב-20 דקות או שמא הקדים ב-15. שאלתי התמיהה אותו: "לא הקדמתי ולא איחרתי", השיב. ציינתי בפניו את המידע שבאתר אגד, וזה רק גרם לו לצחוק. "איך אפשר להגיע לכאן מחוצות המפרץ [בחיפה] ב-30 דקות? אתמול היה פקק ורק ביציאה מחיפה עמדנו חצי שעה". הסקתי שהמידע באתר של אגד לא שווה כלום. הנהג הסכים אתי.

"מדובר בתקופת הרצה" - הסבירו משרד התחבורה והחברה הלאומית לדרכים לעמיתי עידן יוסף, כאשר שאל מדוע כל קשר בין השילוט האלקטרוני של התחבורה הציבורית לבין המציאות הוא מקרי בלבד. יוסף מצא, כי על השלטים מופיעים קווים שאמורים להגיע, אך בפועל כבר עברו לפני חמש דקות; קווים שכתוב שיגיעו, כלל אינם מגיעים או מגיעים בשעה אחרת מהרשום בשלט; בתחנה חולפים קווים שכלל לא הופיעו בשלט; קווים של חלק מחברות התחבורה הציבורית כלל אינם מופיעים בשילוט.

לזכותם של המשרד והחברה יש לומר, שהם בהחלט דייקו בתשובתם. הרי מה טבעי יותר בישראל מאשר תקופת הרצה, בה המידע הנמסר לציבור הוא חלקי ומטעה? מישהו חושב שבזמן אמת השלטים ישקפו את המציאות?