זה לא עניין של חופש העיתונות

הניסיון לעטוף את פרשת קם-בלאו במעטפת עקרונית של חופש העיתונות, הוא זריית חול בעיניים. מדובר בפרשה פשוטה של עבירות ביטחוניות חמורות. מי שטען אחרת, שכח בטעות או השכיח במזיד, שחופש העיתונות אינו מוחלט ושגם עיתונאים כפופים לחוק. במילים אחרות: גם עיתונאי הוא קודם כל אזרח המדינה ורק אחר-כך עיתונאי.

אין משמעות הדברים שאסור לחשוף ליקויים בצה"ל. בוודאי שיש חובה לעשות זאת, ועוד יותר יש חובה לחשוף מעשים בלתי חוקיים שנעשים בצבא. כותב שורות אלו עשה זאת לא פעם, כולל בפרשות רגישות ומסעירות. אך את כל זה יש לעשות תוך עמידה בכללי החוק, וזה אומר שאסור לגנוב מסמכים ואסור להשתמש בחומר גנוב ואסור להחזיק מסמכים סודיים.

כל חופש במדינה דמוקרטית הוא מוגבל. חופש העיסוק אינו מתיר לעסוק בגניבה מדירות, חופש ההתכנסות אינו מתיר לערוך הפגנה בחצר פרטית, וחופש הביטוי אינו מתיר להוציא לשון הרע ולעבור עבירות ביטחוניות. מי שחושב אחרת, אינו מטיף לדמוקרטיה אלא לאנרכיה, בה איש הישר בעיניו יעשה. מי שטוען שעיתונאי יכול לעבור על החוק בבצעו את עבודתו, קובע שיש מי שעומדים מעל החוק - ואל יתפלא אם מחר יגלה, שהוא עצמו נמצא מתחת לחוק.

אפשר לבצע עבודה עיתונאית מעולה מבלי להפר את החוק. תחקירים אינם מחייבים שימוש במסמכים גנובים. ודאי שאין הם מצדיקים החזקה ממושכת של מסמכים סודיים ביותר, העלולים להגיע לא רק לידי עיתונאים אלא גם לידי גורמים עוינים. ואין שום קשר בין הקפדה על הוראות החוק לבין מתיחת ביקורת עניינית על כל גוף ציבורי, כולל צה"ל. לשון אחרת: מי ששומר על החוק, אינו הופך ל"פודל" של השלטונות, בדיוק כשם שמי שרוצה לבקר אותם אינו חייב בהכרח לעבור על החוק.

ענת קם סתרה את עצמה בנוגע למניעיה. בחקירתה בשב"כ לבשה כסות אידיאולוגית ואמרה, כי חשבה שחובה עליה להתריע על מעשים בלתי חוקיים של צה"ל. זוהי כמובן יומרה חוצפנית מאין כמותה, של ילדה הסבורה שהיא תקבע מה חוקי ומה אינו חוקי. וגם אם הייתה משוכנעת בצדקתה - יש דרכים לפעול, בלא לעבור על החוק. למשל: לפנות לאחד מחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

במשפטה, לאחר שהוכנה כיאות בידי סניגוריה, שינתה קם את טעמה ואמרה שהייתה זו שטות שאין היא יכולה להסביר. קם - צעירה קטנת-קומה בעלת מראה שברירי - ניסתה ליצור רושם של צעירה נלהבת מדי, שלא ממש חשבה על מעשיה ועל משמעותם. הטענה הזאת, "עדות כבושה" בלשון המשפטית, לא שכנעה את השופטים. הרבה יותר סביר, שהיא אמרה את האמת בחקירתה הראשונה, לפני שההגנה ניסתה ליצור לה תדמית שתקל עליה ככל האפשר בעת גזירת העונש.

יש עוד אפשרות, שאולי היא התשובה האמיתית: קם גנבה את המסמכים כדי לסחור בהם בדרכה לעולם העיתונות. היא הציעה אותם ליוסי יהושוע מידיעות אחרונות, ולאחר שהדבר לא הסתייע - הלכה לאורי בלאו מהארץ. במקרה או שלא במקרה, קם החלה לעבוד באותו זמן בוואלה!, האתר שהיה בשליטת הארץ. יש שיטענו, כי אינם מאמינים בצירופי מקרים כאלו. וכאן חזרנו לנקודה בה התחלנו: חופש העיתונות אינו חופש להפקרות. קם ובלאו לא הבינו זאת, או התעלמו מכך. קם כבר משלמת את המחיר, כעת תורו של בלאו.