קם ולא נשלם

יש לקוות כי פרקליטות המדינה לא תשלים עם העונש המגוחך שנגזר על ענת קם. בניגוד לדבר השופטים בגזר הדין העונש עצמו משדר יחס של זלזול בבטחון המדינה. העובדה שרמת ביטחון השדה בצה"ל אפשרה גניבה סיטונית של מסמכים מסווגים אינה סיבה להקלה בעונש אלא להפך. אם זהו מצב אבטחת המידע בצה"ל - רק העונש החמור ביותר יכול להרתיע.

חלק מהקוראים זוכר אולי את ליל הגלשונים. באותו לילה לפני 24 שנים ש"ג שברח ממחבל והפקיר את משמרתו היה אחראי עקיף למותם של חמישה מחבריו. כשהועמד לדין על הפקרת המשמרת הצליח אביו להסתנן למחנה פיקוד צפון והראה כי רמת האבטחה הפיזית בבסיסי צה"ל היא גרועה ולכן, כך טען , אסור להאשים את בנו. היו שסברו כי לאור העובדה שהטיעון של האב נכון למדי, זו דווקא סיבה מצוינת להחמיר עם בנו - למרבה הצער זה לא נעשה.

ענת קם זכתה לתשואות השמאל בגלל חשיפת "פשעי מלחמה(טענה עצמה, כך הוכח, הייתה קשקוש מוחלט) היללו אותה על המוטיבציה האידיאולוגית שלה. כשהבינו קם ועורכי הדין שלה שהטיעון הזה מחמם לבבות שמאלניים, אבל אינו משרת את הנאשמת בשלב הטיעונים לעונש, קם ביצעה "פליק פלק" מרהיב והציגה עצמה כנערה צעירה מתלבטת ומבולבלת כל כך שלא ממש הבינה- טוב לפחות השופטים לא קנו את הסיפור, אבל הוא בוודאי לא הזיק לה - אחרת אי-אפשר להבין את גזר הדין המקל כל כך.

כעת חייבת הפרקליטות לשנס מתניה ולהבהיר כי היא הולכת להגיש ערעור מחר בבוקר על קולת העונש ולדרוש כי בית המשפט העליון יטיל גזר דין הולם ועל פחות ממספר שנים דו-ספרתי אין בכלל מה לדבר. לעניין זה אני מסכים בהחלט עם דעתו של השופט בדימוס שלי טימן. מעניין כמה קם הייתה יושבת במדינה דמוקרטית כמו ארצות הברית- ניתן להעריך שהרבה יותר.

הגיע גם הזמן להפסיק ולשחק במחבואים עם אורי בלאו ועם עיתון הארץ. הכתב , עורך העיתון וכל מי שהיה מעורב בקבלת החומר הסודי מענת קם ובאי השבתו לצה"ל לאחר דרישה, חייבים לעמוד לדיון ועליהם לשלם מחיר כבד על מעשיהם. גם כאן חייבים לדבר על מאסר בפועל ולשנים ארוכות. עדותם של העיתונאים הטוענים שהם דרך קבע מאכסנים מסמכים סודיים לצורך עבודתם (ראה עדות רביב דרוקר במשפטה של קם) היא בדיוק הסיבה ללמד את מי שעוסק בכך פרק בהלכות בטחון המדינה ובדיני העונשין הנוהגים עדיין במדינת ישראל. כל עיתונאי שטען את הטענה חייב להיות מובל ללא שיהוי לחקירה על-מנת שימסור יותר פרטים ויבהיר אילו מסמכים סודיים קיבל ובאילו נסיבות ועל-מנת שניתן יהיה להשיב את המסמכים למשמורת בטוחה ולצמצם נזקים. אם יתברר שנעברה עבירה פלילית אז יש להעמיד לדין ללא רתיעה- אפילו את רביב דרוקר.

קיים ניסיון נואל ליצור חסינות עיתונאית מפני העמדה לדין בעבירה של החזקת חומר סודי. התקשורת מנצלת את כוחה והשפעתה על-מנת להסביר לנו שמקצוע העיתונות הוא חריג ושלתקשורת תפקיד מיוחד בחשיפת עוולות לרבות אלו של מערכת הביטחון. הטענה הזו תמיד הייתה קלושה בהקשר הביטחוני ולאור הידרדרות המקצוע העיתונאי ושל התקשורת בכלל כיום אין לה בכלל מקום. האם הורה של חייל שייהרג בפעולה בשל דליפת מידע יתנחם בכך שהמידע נמסר לעיתונאי לשם מילוי משימה מקצועית חשובה? הטענה גם אינה רלוונטית למקרה של אורי בלאו שכן לא על הפרסום מבקשים להעמידו לדין אלא על החזקת מסמכים סודיים ,שאינם נוגעים לפרסום ושנותרו אצלו גם כשהתחייב להחזירם.

דרך אגב לו היה בלאו ממלא את חובתו העיתונאית ורק מפרסם את טענותיו מבלי לחשוף את המסמכים-ענת קם לא הייתה נחשפת בכלל-אולי בהעמדה לדין של בלאו והארץ אפילו נשרת אינטרס חשוב-הציבור ידע שאין להפקיד מידע רגיש בידי העיתון המסוכן כל כך למקורות המידע שלו.