כאשר יצאה לדרך רפורמת האוטובוסים בגוש דן, כתבתי שהבעיה המרכזית בה היא העדר המידע בכלל והעדר המפות בפרט. בינתיים נתלו מפות על חלק מתחנות האוטובוסים (עוד לא על כולן, אבל עברו רק ארבעה חודשים; מה יש למהר?), ומסתבר שהן עלולות להזיק יותר מאשר להועיל.

ראו את המפה לדוגמה המובאת כאן. כלל יסוד במפות סכמטיות הוא, שיש לציירן מלמעלה למטה - ודאי כאשר מדובר בכיווני נסיעה. אבל הגאונים שהכינו את המפות הללו הבריזו כנראה משיעורי גיאוגרפיה, ולכן רשימת התחנות מסודרת באותה צורה בשני כיווני הנסיעה. ההבדל היחיד הוא בכיוון החץ, כאשר יש לשים לב האם הוא הולך מלמעלה למטה או להפך, וכך ניתן לדעת את כיוון הנסיעה. טמטום בהתגלמותו.

הציונות נוצרה, בראש ובראשונה, כדי להעניק לעם היהודי מולדת משלו. מדינת ישראל קמה, בראש ובראשונה, כדי שדם יהודי יפסיק להיות הפקר וכדי שליהודים מכל העולם יהיה בית בטוח. זה מה שלמדנו בשיעורי ההיסטוריה. ואז אנחנו רואים, שהמדינה היחידה בעולם בה יהודים נרצחים רק משום שהם יהודים, היא מדינת ישראל. ואז אנחנו רואים, שהמדינה היחידה בעולם המגיבה בדיעבד על פגיעות בתושביה במקום למנוע אותן מראש, היא מדינת ישראל. ואז אנחנו שואלים את עצמנו: האם מה שלמדנו בשיעורי ההיסטוריה לא היה נכון, או שהציונות והמדינה פשטו את הרגל וירדו מהפסים?

כאשר תושבי דרום ישראל (ועוד מעט מרכזה) סופגים רקטות מרצועת עזה, ישראל ממשיכה לספק לרצועה מזון, חשמל וכמעט את כל צרכיה. כאשר גלעד שליט יושב חמש שנים בתא חשוך ומבודד, ישראל ממשיכה להעניק לאסירים הפלשתינים לימודים וביקורים ומה לא. אבל כאשר אונסק"ו מקבל לשורותיו את הרשות הפלשתינית, ישראל מזדרזת לאיים בניתוק הקשרים וארה"ב מפסיקה את המימון לארגון.

לנוכח ההיגיון הזה, עולה מאליה השאלה מי לעזאזל מנהל את יחסיה הבינלאומיים של ישראל והיכן בדיוק הוא למד דיפלומטיה. התשובה הפורמלית היא, שזהו אביגדור ליברמן ולכן אין צורך לענות על השאלה השנייה. התשובה האמיתית היא, שאיש אינו עושה זאת - וגם אז אין צורך לענות על השאלה השנייה.

מטרתה הראשונה של הפרטה, יסביר לכם כל מרצה לכלכלה, היא להעביר ניהול עסקים מידיה הלא-יעילות של המדינה לידיו היעילות של המגזר הפרטי. מאידך, ישנם שירותים שאסור למדינה להפריט, בין אם משום שהם מצויים בליבת אחריותה כלפי תושביה, ובין אם משום שאין למגזר הפרטי שום יתרון בהפעלתם.

מתישהו החליט משרד החינוך להעביר לידי חברת טלדור את הרישום והניהול של הבגרות האקסטרנית. זה בדיוק מה שאסור להפריט, משתי הסיבות שציינתי. התוצאה היא, שמונופול ממשלתי הומר במונופול פרטי, הפועל משיקולי רווח אך עדיין כפוף להוראות המדינה. וכך, השירות הניתן בו מזכיר מאוד את זה של משרדי הממשלה, ואולי אף גרוע ממנו, כי כאן כדאי לחסוך בכוח האדם, בציוד ובמשרדים, וההיגיון של עובדיו גם הוא מזכיר מאוד את משרדי הממשלה.

השבוע הייתי במרכז השירות של טלדור בפתח תקוה. עשרות אנשים חיכו בתור, אבל אחת משש הפקידות יצאה להפסקת צהריים. שאלתי את המנהלת, שרה בר, מדוע. היא שאלה מי אני. השבתי: לקוח. "כי אני המנהלת וכך החלטתי", ענתה. אמרתי שאני עיתונאי. תשובתה נותרה זהה. שלא לדבר על הטרטור שהוא מנת חלקם של הפונים: תביא אישור, תציג ייפוי כוח, לך לצלם את המסמך. בקיצור: שיעור מאלף מה ואיך לא להפריט.

היום (יום ו', 4.11.11, ז' חשון) הוא יום השנה לפטירתו של ר' מאיר שפירא מלובלין, שהקים את ישיבת חכמי לובלין וייסד את לימוד הדף היומי, והנה אחת מאמרותיו. "צדק צדק תרדוף", אומרת התורה בתחילת פרשת שופטים. מדוע פעמיים "צדק"? התורה הרי אינה אומרת אף מילה לשווא, ויכולה הייתה להסתפק באמירה "צדק תרדוף". כך שאל ר' מאיר, והוא השיב: תרדוף את הצדק בצדק. המטרה איננה מקדשת את האמצעים.

יותר מדי פעמים אנו נתקלים במקרים בהם רשויות החקירה מעגלות פינות ומכופפות את החוקים כדי להילחם בפשיעה. כדאי מאוד שיפנימו אמירה זו: רדיפת הצדק חייבת להיעשות בצדק.

כאשר מונה יובל שטייניץ לשר האוצר, פקפקו רבים ביכולתו למלא את התפקיד משום שאין לו שום הכשרה וניסיון בכלכלה. אחרי קרוב לשלוש שנים אפשר לומר בפה מלא, ששטייניץ לא ראוי להיות שר בכלל, כי אין לו כישורי ניהול מינימליים.

תראו כיצד מצליח שטייניץ לסבך כבר כמעט שנה את מינוי מנהל רשות המיסים. יהודה נסרדישי היה אמור לסיים את תפקידו באפריל השנה. זה היה ידוע חודשים רבים מראש. אבל שטייניץ לא מיהר. הוא הקים באיחור את ועדת האיתור, ואז עקף אותה והחליט למנות את משה טרי. כאשר התברר שטרי אינו עומד בתנאי הסף, גרר שטייניץ את רגליו עוד ועוד ועוד. ובינתיים נסרדישי קיבל חודש נוסף, ואחר כך חודש נוסף, וכך התגלגל לו - כמנהל שזמנו עבר - עד סוף אוקטובר. הגיע 1 בנובמבר - ומנהל לרשות אין. אז שטייניץ מינה את דורון ארבלי למנהל זמני לשלושה חודשים, לאחר שסירב לקבל את המלצת ועדת האיתור ולמנות את משה אשר. עכשיו העסק מגיע לבג"ץ, והגוף החשוב ביותר בשירות הציבורי האזרחי שוב נגרר לאי-ודאות ולוואקום בצמרתו. וכל זה - כאשר יש לבצע רפורמה במיסוי בעקבות דוח טרכטנברג, העולם ניצב על סף מיתון כפול ורשות המיסים סופגת מכות תדמיתיות ומוראליות בדמות פרשות פליליות.

על הכשל הזה לבדו צריך שטייניץ ללכת הביתה. ככה לא מנהלים אפילו חנות מכולת, קל וחומר - את אחד המשרדים הממשלתיים החשובים ביותר. אבל אם תשאלו את שטייניץ, הוא שר אוצר מעולה. כנראה ברמה הפילוסופית.