השירות של אביבית

במקום שבו שירות לקוחות הוא לא אחת שרירות לקוחות, השירות של אביבית הוא אחר, מרענן, אדיב, מהיר, ענייני, ובהינתן כל אלה – מרגש. תחילה, החיוך מפשיר השלגים שלה. גם מי שמגיעים אליה טעונים, זועמים, עם קללות שהביאו מהבית, מתרככים מולה, מתפרקים מהמילים הלא יפות שעומדות להן על קצה הלשון להטיחן בזעם, להתיזן כארס בחברת הסלולאר, אשר אביבית היא אחת ממאות אולי מאלפי נציגות השירות שלה.

לא אחת חשבתי לעזוב, לעבור חברה, אבל לאחר שישבתי מול אביבית הבנתי שאם אעזוב אתגעגע אל נציגת שירות כמוה, או, אם לא להתחמק – אתגעגע אליה. אביבית אינה דוגמה. היא מופת. גם כשהיא מסבירה לי את התהליך או את מהותה של האפליקציה או את נפתלותיו ונסתרותיו של אופן החיוב אני, שעוקב אחריה ומקשיב בדריכות, ועדיין איני מבין דבר, חש ויודע – כל עוד אני בידיה, אני בידיים טובות. טובות מאוד.

לפעמים, כשאני ממתין לתורי, כלומר לתורה (מייחל שכאשר מערכת הכריזה תכריז על המספר שלי העמדה הפנויה התורנית תהיה העמדה שלה), אני עוקב אחריה ורואה כיצד היא מטפלת בלקוחות. כאשר אנשים מאריכים בהסברים, בטענות ובתלונות היא מבקשת מהם להקשיב. קשה להם, כי הם מדברים ושומעים רק את עצמם. אין להם כוח להסברים, אין להם חשק לעובדות. הם באים מצוידים מהבית עם תחמושת הטענות שלהם. חצים מורעלים רבים באשפתם.

יש בהם מי שיורים אותם עליה, על אביבית, אבל החיוך שלה הוא מעין 'כיפת ברזל' המיירטת אותם במעופם. השקט שלה, חיוכה, סבלנותה, האופן שבו היא נכונה לספוג את העלבונות מעצימים את זעמם. אני רואה אותה מנהלת איתם שיג ושיח ומתבייש. אני רוצה להקדים את תורי, להתערב, לבקש ממנה סליחה ולהגיד לה שלא כל הלקוחות שלה הם כאלה; שאולי כבר הלקוח הבא יהיה שונה מהם תכלית שינוי, אם וכאשר אהיה זה אני. הלקוח הבא, בי נשבעתי, יפצה אותה על העלבון. הוא יוכיח וימחיש לה שאפשר גם אחרת; שיש לקוחות שונים.

בפעם האחרונה (לפי שעה) שהייתי בסניף שבו עובדת אביבית התנצלתי על כך שהמכשיר שאני מחזיק ברשותי הוא פשוט, בסיסי, נטול אפליקציות, מתאים להפליא לאנשים בעלי שתי ידיים שמאליות, כמוני. היא – בחיוך, ברור - מרגיעה אותי ואומרת שאני לא יחיד; שאפשר להסתדר היטב גם ללא מכשיר סלולרי משוכלל; שאם הוא מספיק לצרכיי, אז זה בסדר גמור.

בעולם מתוקן לא היה מקום וטעם למאמר הזה. לא היה בו צורך. השירות של אביבית לא היה מניע אותי להעלותו, ואותה, על נס. הוא לא היה יוצא מהכלל – הוא היה הכלל. אבל בעולם שבו מדי יום אביבית נאלצת לספוג מילים לא יפות ולהיות מטרה לזעם של לקוחות שכועסים על האישה הלא נכונה מהטעם הלא נכון, אני מוצא מקום וטעם להגיד לה, כאן ועכשיו: תודה, אביבית. לפי דעתי את משרתת בחזית. ולא אחת זה שירות קרבי, כי גם מילים פוצעות.