קיצוניות או שפיות?

"רוב הציבור היהודי בישראל תומך בטרנספר לערבים - כך עולה ממחקר בנושא קיצוניות פוליטית במרכז לחקר ביטחון לאומי באונ' חיפה. 63.7% מהנשאלים היהודים השיבו שהממשלה צריכה לעודד הגירה של ערביי ישראל. 48.6% אמרו שהערבים זוכים לטיפול אוהד מידי מהממשלה. 55.3% חשבו שערביי ישראל מסכנים את המדינה. 45.3% תמכו בשלילת הזכות לבחור ולהיבחר מערביי ישראל. כרבע מהנשאלים אמרו שישקלו להצביע עבור מפלגה כמו "כך" אם הייתה מתמודדת בבחירות..." כך דווחו בעיתון השמאל - הארץ 22.06.04.

המחקר הוגדר 'בנושא קיצוניות פוליטית' ולא כמחקר השקפות פוליטיות... של העם או סקר מדעי של דעות העם; מילים ניטרליות ללא דופי.

עכשיו לעצם העניין: העם בהשוואה לפוליטיקאים והתקשורת השמאלנית, מבין את הסכנה הטמונה בשלבי ההתקדמות של המיעוט הערבי ממיעוט לרוב; שהילודה הערבית בישראל... לעומת היהודית תהפוך המדינה למדינה דו-לאומית תוך כעשור וערבית כבר בחיי ילדינו ללא התחשבות בערביי יש"ע שלעולם לא יתאזרחו בישראל.

הילודה הטבעית, 'איחוד המשפחות במשך עשרות שנים פלוס ההגירה הבלתי חוקית לתוך הקו הירוק מאז אוסלו עושים את שלהם; הפיכת המדינה לערבית. השמאל הישראלי השולט במינהל, בתקשורת, בבג"צ ללא בחירת העם, מודע לכך אבל שבוי/לכוד בנפשו לערכי הדמוקרטיה בסגנון אמריקה; מדינה שמתחילתה יוסדה כרב לאומית שאליה מיעוטים יגיעו, ישכחו עברם מבחינה פוליטית ויהפכו לעם חדש, אומה חדשה. כך בשקט הנאורים מהשמאל כבר קברו את מדינת העם היהודי לטובת 'מדינה של כל תושביה' ולא של העם היהודי.

מאידך המחקר מראה שהעם היהודי כבר חש את הסתלקותו מבימת ההיסטוריה אם לא יחולו שינויים. אפשר לומר שתוצאות המחקר מראות שהעם אינו מתבייש לדרוש צעדים להבטחת קיומה של מדינת היהודים. העם דורש דמוקרטיה יהודית שהעיקרון הראשון בה הוא רוב מוחץ של יהודים כאזרחי המדינה. האם זה גזעני? כן - לפי הדמוקרטיה בסגנון אמריקה - אבל לא לפי הגדרתנו כמדינת לאום, כוונת אבות המדינה, הצהרת בלפור, הכרזת העצמאות...

ערביי ישראל אינם אשמים במצב זה. להם קיימים מגוון פתרונות הכוללים הגירה לארצות ערב, אירופה, אמריקה. תוצאות המחקר הן מאין מנדט לממשלה לעזור לערביי ישראל, לעודדם להגר. ברור שלא לעשות מה ששרון עומד לעשות ליהודים; לגרשם, לעשות ניקוי אתני, טרנספר בכוח מבתיהם מחלקי א"י.

על הרוב שלוחם על שמירת מדינת העם היהודי לדרוש תכניות נאורות ולשלוח הביתה את נבחרי העם שעדין שבויים בידי הדמוקרטיה האמריקנית ועוצמים עיניהם להפיכתנו למעוט מחר.

השופט טעה: הפיטורים וההינתקות

השופט ביקש משרון לדחות את ההחלטה על ההינתקות ביומיים כדי לדון בעומק הטענות שפיטוריי השרים ליברמן ואלון היו בלתי חוקיים. הוא הבין, כנראה, שדבר חשוב מאד עלול לקרות ורצה שהדבר יהיה כשר במאה אחוז. שרון סירב באומרו שדחייה עלולה לשנות דברים, המומנטום... לדעתי צדק שרון בהערכתו. השופט במקום לתת צו השהייה התקפל ונתן לתהליך מדיני/פוליטי להמשיך ביודעו שבזה העניק לשרון הכוח לנצח בקבלת החלטה שאם העותרים צודקים, היא פרי של מעשה בלתי חוקי. בדרך כלל פרי של מעשה בלתי חוקי אינו תקף. העובר על החוק אינו יכול להרוויח מעברתו.

השופט היה יכול למנוע הלחץ על העם והמנהיגות שהפעיל שרון מאז ההחלטה (על-ידי אמרות ממשלות ארה"ב, אירופה... בתמיכה לתוכניתו) לו העניק צו השהייה. כך בעזרתו נוצר מצב פוליטי/מדיני אחר ממה שהיה לפני ההצבעה, לפני הפיטורים למען יצירת רוב שעלול להיות מוכרז כבלתי חוקי. כך השופט טעה ובעצם - ללא פסק דין מהותי - העדיף צד אחד על משנהו.

על השופטים הדנים בעתירה - שגם הם מושפעים מהלחץ שיצר שרון אחרי ההחלטה - במידה שיהיה להם האומץ לפסול את 'הדמוקרטיה של שרון' עליהם גם לפסול החלטת ההינתקות - פרי מעשיו.