בלי פוליטיקה, בבקשה

הפוליטיזציה כבר כאן

האם יש סכנת פוליטיזציה במערכת המשפט? לפחות לפי אנשי המקצוע המתנגדים לשימוע של שופטי עליון בכנסת, נראה כיום שהתשובה היא שלילית. אז איך זה שרוב השופטים הם שמאלנים ואשכנזים, ורק כשעולה סוגיית מינויו של השופט הימני נועם סולברג לבית המשפט העליון, עולה הסוגייה הפוליטית? האם משום שמינוי שופטי שמאל זו נורמה מקובלת, ועל כן היא לגיטימית, ורק שופטי ימין, כמו הימנים בשאר תחומי החברה, מזוהים עם אוריינטציה פוליטית?

הפוליטיזציה אפוא כבר כאן, מזמן. בניגוד לאבחנה הציבורית היא אינה מבחינה בין צבע שמאל, השליט במערכת, לצבע ימין. נכון שהחוק הוא אותו חוק, ללא כל קשר לזהוּת השופטים ולהרכבם. אולם לא סוד הוא שיש לשופטים מקום לשיקול דעת רחב, וכאן באה לידי ביטוי השקפת עולמו של השופט וזהותו הפוליטית והעדתית. ולכן חשוב בהחלט שהרכב השופטים ישקף את הרכב האוכלוסיה.

מגַמדים את זכרו

אז מה היה לנו בככר רבין? עוד עצרת פוליטית שנתית של השמאל בפעם ה-16, שאין שום קשר בינו לזכרו של ראש הממשלה המנוח ומורשתו. אדרבא תזמון יום הזכרון לעצרת רק מגמד את זכרו של האיש והופך אותו לדמות פוליטית גרידא (בעיוות שמאלה למרות מיקומו הפוליטי במרכז), ובכך נעשה לרבין עוול היסטורי.

כלי התקשורת דיווחו על אלפי משתתפים בעצרת. דומני שעשרת אלפים איש, על-פי הערכת המשטרה, לעומת צעדת כחצי המיליון של המחאה החברתית, זה ודאי לא הרבה. קַבלו עוד הוכחה, אם תרצו, שהשמאל בניגוד לתדמיתו הוא מיעוט קולני, ותו לא.

השילוב הנכון

דומני שצודקת הרבנות הראשית, כי מבחינה ממלכתית לא יתכן שתהיה רבנות אלטרנטיבית, בדמות ארגון 'צוהר', ההולכת וצוברת תאוצה ופופולריות בעיקר בקרב הציבור החילוני. ועם זאת, אי-אפשר להתעלם מהעובדה, שציבור גדול מצביע ברגליים למען רבני הארגון החם והלבבי, שמוצאים מסילות לזוגות רבים בדרכי נועם והסברה, ודורש את שירותיהם בקידוש חופה ונישואין.

לכן נראה לי שהדרך הנכונה היא במקום להילחם ברבני צוהר, לצרף אותם לרבנות הראשית כאגף לגיטימי בה, לשתף פעולה עימם ולשלבם במערך הנישואין ובכל פעולותיה, בעיקר בתחום ההסברה והתקשורת עם הציבור הרחב .ובא לציון גואל.

תסמונת הפטפטת

לאחרונה אנו עדים לתופעה, שאישי ביטחון, האֲמונים על איפוק ושמירת חשאיות, פורצים את כל הסכרים ונותנים דרור ללשונם עם שחרורם מהמסגרת הביטחונית. אולם דומני שהגדיל לעשות ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, בהתבטאותו החריפה כלפי החרדים (ולא כעמיתיו בנושאים ביטחוניים), כשהגדיר אותם כאיוּם קיומי על המדינה, יותר מאחמניג'אד.

אומנם בניגוד לרמטכ"לים חוזי השחורות, אפשר למצוא נחמה בעובדה שהלוי ממעיט בערכה של הסכנה האירנית, אולם כראש מוסד דבריו אמורים להיות שקולים ומדודים, ומתבססים על הערכות מקצועיות וריאליות. אין ספק שהתבטאותו לגבי החרדים, החורגת מכל פרופורציה הגיונית, אינה משקפת זאת ומעמידה בסימן שאלה את אמינותו, המשליכה גם על סוגיית איום הגרעין האירני, כפי שחמאס, בניגוד לעמדתו, אינו בדיוק פרטנר הגיוני למשא-ומתן לשלום (עיין ערך עסקת שליט). וכידוע ביטוי אחד שווה לפעמים יותר מאלף מילים.

לא אובדני

דומני, כי עם כל הכבוד, ההערכה הפסיכיאטרית על סיכונו האובדני הגבוה של הנשיא לשעבר, משה קצב - תוך השוואתו לדודו טופז - היא חסרת שחר. טופז התגלה כדמות שברירית וחלשת אופי כבר מתחילת חשיפת פרשיות ההתנקשות שנקשרו בשמו. לעומת זאת, קצב גילה נחישות רבה ועמידה איתנה בכל מסכת ההשפלות הציבורית והתקשורתית חסרת התקדים, שהיה עד לה לאורך כל המשפט הממושך נגדו. זאת במידה רבה הודות לתמיכה המשפחתית הרחבה שעמדה מאחוריו. יתר על כן, יש להניח שקצב לא יעשה צעד אובדני שעלול להתפרש בעיני הציבור ככניעה והודאה באשמה.

ריח פטרנליזם

דומני שריח פטרנליזם חריף נודף מדברי יגאל לוסין, יוצר הסידרה המיתולוגית "עמוד האש" על התעלמותו בסידרה ממקומם של המזרחים בעלייה לארץ. אלא שמעֵבר להשקפת עולמו הגזענית, על נחיתותם של המזרחים האנאלפביתים שלא תרמו דבר למדינה, נראה מהתבטאויותיו שהסיבה העיקרית להתנערותו מהציבור המזרחי, בעל האופי המסורתי, היא תפיסתו החילונית.

משפט המפתח בדבריו הוא שבית הכנסת זה לא סיפור. גם ספריו על היינה המומר ועל הסופר ברדיצ'בסקי, חלוץ התרבות החילונית, מעידים על כך. ואיך זה שלוסין טוען שהמזרחים לא היו אקשן, בשעה שהוא שולל עשייה טלוויזיונית כמטרה בפני עצמה ומתמקד במסר בלבד?

בלי פוליטיקה

בעיתון 'שראל היום' פורסמה כתבה מרתקת על הרב אליישיב, אשר מהוָוה משב רוח מרענן במוסף השבועי. דומני כי סוד קיסמו של הרב הישיש, ששום מחקר אקדמי לא הצליח לפצחו, נעוץ ביראת שמיים שלו ללא פשרות, בעמידה נחושה על עקרונות ההלכה ללא שום כניעה ללחצים ובלי פוליטיקה, וכמובן באמת ובענווה שבו.

יתר על כן, שתי נקודות בהיבט החילוני לכאורה, אך מתברר שמקורן בעולם ההלכתי, ראויות לתשומת לב. האחת - קבלת חוקי המדינה, למרות עמדותיו האנטי ציוניות של הרב, וגם זאת מכוח ההלכה ש'דינא דמלכותא דינא', המחייבת קבלת דיני המלכוּת. הנקודה השנייה היא נועם הליכותיו כרב חרדי, אשר למרות עמדותיו הבדלניות הוא מקבל כל אדם באשר הוא, בהתאם להלכה, בסבר פנים יפות, ללא הבדל השקפה או דת. כל הכבוד!

תבלין של שבת

במוסף 'שישבת' של עיתון ישראל היום פורסמה כתבה "בואי חלה", המגוללת את נפלאותיה של החלה, מבית מאפיית ויזניץ' בבני ברק, ואת טעמה המיוחד. דומני כי השם הנרדף של המאפייה ראוי להיות "פינת קירוב לבבות". בכתבה צויין שהמאפייה קוראת תיגר על הפסוק הנודע בתורה "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". ולא היא. משום שלחלה המיתולוגית יש ערך מוסף של איחוד בין כל חלקי העם - בין חסידים לחילונים, בין סלבריטאים לאזרחים מן השורה, ואפילו בין סינִי לישראלי. קיבוץ גלויות כבר אמרנו?

יתר על כן, הזמר דודו פישר הצביע על סוד טעמה הייחודי של החלה בשבת, הודות לנשמה היתרה. בלשון חכמינו המתכון נקרא (בגירסה המקורית טעם החמין), איך לא, תבלין של שבת, שבשום חנות תבלינים איננו בר השגה, כמובן.