חוק שאיש אינו מכבד

ענת קם הודתה בעבירות החמורות שבגינן הועמדה לדין, אך איננה רוצה לרצות את עונש המאסר החמור בעיניה שנגזר עליה. את זה אפשר להבין. זה רק אנושי. כדי להשיג את מטרתה זו היא החליפה את פרקליטה ובמקום עו"ד אביגדור פלדמן היא בחרה בעו"ד אילן בומבך. אני מניח שהיה מי שיעץ לה לנקוט בהחלפה זו שאולי תעביר את הדיון המשפטי-ציבורי מפסים של "אידיאולוגיה" שהנחתה את מעשיה, לנתיב של "ענישה חמורה מדי" שהוטלה על "הבחורה הצעירה מאוד שעשתה שטות גדולה מאוד", כדברי בומבך בראיון ב"מעריב (17/11/2011), בדיוק ביום בו אמור בית המשפט העליון לדון בערעורה.

מה בעצם מבקשת ענת קם? ראשית - צמצום הענישה ממאסר של ארבע וחצי שנים לפרק זמן קצר, ויותר עדיף - לצאת "נקייה" ללא כל תקופת מאסר. שנית - לעכב את ביצוע עונש המאסר שאותו היא אמורה להתחיל לרצות החל מיום ראשון הקרוב עד לאותו מועד שבו ידון בית המשפט העליון בערעורה ויחליט אם לקבל את הערעור או לדחותו.

לענת קם יש טיעון "מקורי" שרבים לפניה השתמשו בו. היא טוענת, על-פי ההדלפות שכנראה יצאו מבית מדרשו התקשורתי של עו"ד בומבך, כי בית המשפט (המחוזי) שגזר את דינה למאסר "התעלם מהלינץ' התקשורתי שנעשה בי, כפי שנעשה לנשיא לשעבר משה קצב, והחמיר בעונשי".

לינץ' היא מלה חמורה. מקורו של הביטוי בארצות הברית ומשמעותו הטלת עונש (בדרך כלל מוות) על אדם ללא משפט, מבלי שהוכחה אשמה כלשהי, ומבלי שניתנה ל"נדון" אפשרות להתגונן מפני האשמות המוטחות בו. הלינץ' הקטלני "המסורתי" היה יוצא אל הפועל מטעמים שמקורם בשנאת זרים, בגזענות, בהוקעת מי שמשתף פעולה עם האויב או פשע "דרמטי" מסוג אחר. בישראל אנו מכירים סוג ייחודי של לינץ' - פלשתינים מוציאים להורג חיילים או אזרחים רק בגלל היותם יהודים. וזו, כנראה, אשמה חמורה ביותר.

כמי שעוקב אחר הפרסומים בעניינה של ענת קם, כמו גם של משה קצב, שאליו היא כנראה מבקשת להידמות, אני יכול להעיד על עצמי שמבחינת הטיפול התקשורתי לא מצאתי אף לא שמץ של מה שבאנגלית קרוי Lynching. לא לינץ' ולא נעליים.

בסך-הכל "צעירה פותה ומסכנה"

הבעיה לדעתי אחרת לחלוטין. ענת קם מנצלת כל נתיב אפשרי כדי לחשוף לעיני הציבור, וגם להביא בדרך עקיפה לידיעת שופטי האינסטנציות המשפטיות השונות המטפלים בעניינה, את העובדה שהיא בסך-הכל "צעירה פותה ומסכנה" שאולי מגיעה לה נזיפה על מעשיה, שנעשו ביודעין ובכוונת מכוון, אבל בוודאי שלא מאסר של ממש. הפעם בחרה בנתיב שיש בו, לדעתי, טעם לפגם, לא מנקודת הראות של ענת קם אלא דווקא מנקודת הראות של הפרקליט בומבך.

בומבך אינו טירון בהוויות היסוד של המערכת המשפטית-תקשורתית. פרט להיותו בעלים של משרד עורכי דין הוא גם פעיל בתחומים ציבוריים שונים כמו למשל האגודה לרפואה ומשפט שהוא היו"ר שלה. מן הטעם הזה לפחות יהיה זה אך סביר להניח כי הוא מכיר את חוק ה"סוב יודיצה" שנחקק במטרה אחת - למנוע פרסומים שמטרתם להשפיע על שופטים שלא במסגרת ההליך המשפטי עצמו. אך בשליחות ההגנה על ענת קם כנראה שהכל מותר. ממש ביום בו אמורה מסכת טיעוניה של ענת קם להיות מוצגת בפני בית המשפט העליון, התראיין בומבך במעריב ושטח בפני הציבור הרחב את טיעוניו לטובת לקוחתו, וכל זאת אולי בתקווה שגם שופטי העליון יקראו את דבריו וישתכנעו כי הצדק עמו.

יש במדינת ישראל חוקים שאיש אינו מכבד אותם

אילו אני שופט בבית המשפט העליון שבפניו אמור להתברר הערעור "המלומד" של ענת קם, הייתי פונה אל עו"ד בומבך ומשמיע באזניו את הדברים הבאים: "דברים של טעם אמרת בראיון שתמונתך מפארת אותו. ממש משנה סדורה, דבר דבור על אופניו, כולל דברי הפרשנות שלך לגבי השאלה מה היו השיקולים של בית המשפט המחוזי שדן בעניינה של שולחתך וקבע לה את משך המאסר. אני מניח שהטעונים שהצגת בראיון - כולל הטיעון על עיוות דין - הם עיקרי ערעורה של הגברת קם. כדי למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר החלטתי לוותר על קריאת הערעור הפורמאלי שהנחת על שולחן בית המשפט, ולשקול את שיקוליי רק על-פי הגיגיך בראיון. עד סוף השבוע נודיעך אם הגברת קם תתחיל לרצות את עונשו כבר ביום ראשון".

יש במדינת ישראל חוקים שאיש אינו מכבד אותם. גם חוק ה"סוב יודיצה" משתייך לקטיגוריה זו. כולם יודעים שהחוק קיים אך לאף אחד זה לא איכפת. במדינה מתוקנת שבה אכיפת החוק אינה סלקטיבית כנראה שעו"ד בומבך היה מועמד לדין. אבל אצלנו זה לא יקרה כי כדברי האופרה של מוצרט - "כך עושות כולן".