הדיקטטור מרחוב צלאח א-דין

מזל טוב ליהודה וינשטיין. היועץ המשפטי לממשלה גילה מילה חדשה: "לאלתר". מי שלא מכריע בתיק אביגדור ליברמן למרות שהוא נסחב כבר עשר שנים; מי שמושך כמעט חצי שנה את ההחלטה בעניינו של יורם דנציגר - אותו אדם שמע לפתע על המילה הארמית שפירושה "מיד". ולא סתם: הוא גם יודע להגיד אותה בתקיפות עצומה - "עכשיו ולאלתר".

לא, זה לא בנוגע לאחד מהתיקים הכבדים הללו השוכבים על שולחנו. זה גם לא בנוגע לתיקים המעלים אבק בפרקליטות ומגיעים לבית המשפט שנים אחרי הפשע. זה אפילו לא בנוגע להחלטות הניתנות בבתי המשפט עוד כמה שנים אחרי האירוע. זה בנוגע לדבר הרבה יותר חשוב, לפחות בעיניו של היועץ המשפטי: הצעות החוק בנוגע לבית המשפט העליון.

אולי כדאי שוינשטיין ילמד עוד כמה מילים חדשות. למשל: הפרדת רשויות. למשל: סמכות הריבון. משום שלפי דבריו של וינשטיין (יום ג', 29.11.11), גם על המילים הללו הוא לא שמע. ולכן הוא מרשה לעצמו להתגאות בפומבי כיצד סיכל את הצעת החוק לקיום שימוע בוועדת החוקה למועמדים לבית המשפט העליון. וכך אמר: "כשהגיע הדבר לידיעתי, התקשרתי מיד לראש הממשלה ואמרתי לו שהצעת חוק כזו לא תעבור. היא צריכה להיות מסולקת עכשיו ולאלתר. אמרתי לו שאינני מוכן שעל שמי יופיע חוק כזה, וגם לא על שמו. הוא השיב לי מיניה וביה: אל תהיה מוטרד, החוק לא יופיע על שמך ולא על שמי, הוא יירד מיד מסדר היום הציבורי. וכך היה".

שימו לב מה קורה כאן. פקיד מתקשר לראש הממשלה ודורש ממנו להסיר מעל סדר היום הצעת חוק של חברי-כנסת. פקיד מתרה בראש הממשלה, שאסור ששמו - של ראש הממשלה - יופיע על הצעת חוק. פקיד מכופף את ראש הממשלה, ומספר על כך בגאווה גדולה. כי היועץ המשפטי לממשלה הוא פקיד. בכיר מאוד, אבל פקיד. הוא לא נבחר, הוא לא ריבון.

היועץ! - המשפטי יקבע!

אבל וינשטיין לא סיים כאן: הוא הכריז מלחמה, ממש כך, על הכנסת. "כל אימת שייעשה ניסיון לפגוע בעצמאות בית המשפט העליון, ימצאו בי, היועץ המשפטי לממשלה, אויב מר ועיקש. לא יהיה כדבר הזה", אמר. פקיד מודיע לחברי הכנסת, שאם יגישו הצעות חוק שלא ייראו לו - הוא יהיה "אויב מר" שלהם. לא פחות. פקיד מודיע לאנשי הרשות המחוקקת, שהוא יקבע מה חוק ראוי ומה לא, ולפי זה הוא יחליט מה לקבל ונגד מה להילחם.

היועץ - היועץ! - המשפטי מודיע לראש הממשלה ול-120 חברי-הכנסת, שאין להם זכות לחשוב אחרת ממנו. היועץ - היועץ! - המשפטי הופך את עצמו לשליט-על, לדיקטטור, לאדם שיקבע איזה חוק יתקבל ואיזה חוק יידחה. כבר לא צריך כנסת, לא צריך ועדת שרים לחקיקה, לא צריך מליאת ממשלה, לא צריך ועדת חוקה. היועץ ימליץ ויאשר.

דמוקרטיה נוסח וינשטיין

לווינשטיין יש גם נימוק: "בית המשפט שלנו הוא בית משפט לתפארת, שבמשך שנות דור עיצב עצמו כשומר אמיץ ונוקשה לשלטון החוק ולזכויות האזרח. אסור לפגוע בבית המשפט העליון ובמערכת המשפט. זו הדמוקרטיה שבה אנו רוצים לחיות. בארץ אחרת ובשיטת משפט אחרת איננו חפצים להיות. אני מבטיח לכם". העובדה שרבים-רבים בציבור (כמחצית לפי הסקרים האחרונים) חושבים אחרת, אינה מזיזה לשליט-העל. העובדה שרבים בכנסת חושבים שיש לשנות את צורת עבודתו של בית המשפט, אינה רלוונטית בעיני הדיקטטור מרחוב צלאח א-דין. העובדה שמערכת בתי המשפט "זכתה" השבוע לציון הנמוך ביותר בשביעות רצון הציבור, לא מעניינת כהוא זה את תופס השלטון.

ה"דמוקרטיה" עליה מתגייס וינשטיין להגן, היא דיקטטורה של המערכת המשפטית על כל ענפיה - מהפרקליטות דרך היועצים המשפטיים ועד בית המשפט העליון. זוהי דיקטטורה של פקידים שהפכו את עצמם לממונים, של יועצים שהפכו את עצמם למכריעים. זוהי דיקטטורה שנפשם של רבים קצה בה. בדמוקרטיה אמיתית, יהודה וינשטיין היה מפוטר בתוך 24 שעות לאחר שהצהיר שהוא אינו מקבל את מרות הממשלה והכנסת. ב"דמוקרטיה" עליה נלחם וינשטיין, הוא ימשיך לעשות כרצונו.