כותרות ויהי מה!

אם היו מספרים לכם את זה בגן המשחקים, בהפסקת הצהריים במקום העבודה, או אפילו לפני השינה, לא הייתם מאמינים: גוף עסקי, העושה לא אחת את הונו באמצעות פרסום דברי כזב ובלע חסרי ביסוס, מנהל מאבק ציבורי רחב היקף - במדינה דמוקרטית! - על זכותו לשקר, ומצליח. ולא סתם מצליח: מצליח לרתום סביבו את כל אבירי הדמוקרטיה, הנובחים כולם - כאילו היו בני איש אחד, בני דעה אחת - כי סתימת פיו של הכזבן היא מעשה לא מוסרי.

ובכל זאת, מסתבר שזו המציאות בה אנו חיים בישראל: גופי התקשורת הגדולים - שהרי הקטנים והעצמאיים בלאו הכי אינם רלוונטיים - נאבקים עד טיפת דמם האחרונה, תוך הפעלת כל התותחים כולם, על הרשות להקיז את דמם של אישים שהם אינם חפצים ביקרם, גם באמצעות פרסום שאין לו כל בסיס, הגורם נזק בל ישוער למושא הכתבה האומלל. נכון, זו אינה הדרך בה מתואר המאבק ב"חוק לשון הרע" מעל דפי העיתונים ואתרי האינטרנט הגדולים, אולם זהו בדיוק המאבק סביב תיקון החוק: תיקון שכל כולו דרישה מהעיתונאים לבדוק עד תום לפני פרסום דבר-מה פוגעני על אדם זה או אחר, וההכרח המינימלי לבקש ממנו את תגובתו.

אין סתימת פיות

לא, בניגוד לבון טון התקשורתי המעודכן, אין כאן כל סתימת פיות: אנשי התקשורת יותר ממוזמנים להכפיש ככל שירצו - והם רוצים, כמה שהם רוצים - את שמם של פוליטיקאים מושחתים, של אישי ציבור שסרחו, ושל כל מי שפועל באופן המנוגד לאינטרס הציבורי או לרוח החוק. כל זאת - בהינתן תנאי אחד, קטן, ומסתבר שבעיני רבים לא משמעותי במיוחד: כי הדברים המתפרסמים יהיו דברי אמת. הא - ותו לא. אלא שדרישה סבירה ומובנת זו, כך נאלצים אנו, הבורים בענייני תקשורת, להבין, היא למעלה מכוחה של התקשורת הישראלית העכשווית.

הזכות להשחיר את שמם אלו שסרחו, אגב, אינה זכותם היחידה של העיתונאים באשר הם: בה במידה יכולים הם לפרסם דברי שבח והלל על כל אדם שירצו. קשירת כתרים, עד כמה שידיעתי מגעת, אינה נמנעת מהעיתונאים בישראל, לפחות נכון להיום. אולם בעיתונאות חיובית - מה חבל - איש כנראה אינו חפץ: דיווח חדשותי בעל אופי חיובי נחשב כיום רדוד, לא רציני, ובעיקר לא רלוונטי: אם לא נמצא פגם, עוולה, עיוות, פשע או לכל הפחות חוסר נקיון כפיים - אזי לא עשה העיתונאי את מלאכתו. אזי לא חקר מספיק עמוק, לא מצץ די לעומק את לשד הלכלוך שלשונו מגעת אליו. המצב היחיד שבו ניתנת הצדקה לכתיבה חיובית, היא במקרה שהתקשורת מחליטה - שוב, כמעט פה אחד - כי יש "לאתרג", לשמר או לקדם את עניינו של פוליטיקאי זה או אחר, הנתפש מסיבה כלשהי כגלגל ההצלה האחרון של המדינה כנגד כוחות האופל, הימין, הדת או כל כוח הרסני אחר.

כך מחויב כל עיתונאי לפרסם כמעט מדי יום "פרשייה" חדשה, סקנדל זה או אחר, ובמידה שלא נמצא לו כזה - מחויב הוא ליצור אותו יש מאין. זאת - גם אם הדבר מעולם לא התרחש, לפחות לא באופן שבו פורסם. האמת, בהקשר זה, אינה הכרחית, היא רק תבלין חביב ומסקרן, המהווה לעיתים מכשלה בפני עיתונאים שאפתנים יתר על המידה, או סתם בעלי כושר הישרדות.

קובעי המציאות הרצויה

אלא שכל זה הוא בעצם רק חלק קטן מן הסיפור, יהא מעוות ככל שיהא. מכיוון שמאחורי מאבקה הכביכול-דמוקרטי של העיתונות הכביכול-חופשית לפרסם דברי שקר, בלא לפרסם את תגובת מושא הפרסום, בלא לשלם על כך במידה שתיתפס, עומד מאבק מהותי בהרבה, שהוא-הוא האמור להטרידנו הרבה יותר.

בלב ליבו של המאבק חבוי - על-פי רוב באופן מיומן - רצונה של התקשרות החד-קולית הישראלית לא רק לדווח על מציאות, בדויה או אמיתית, כי אם גם ליצור אותה: להחליט מהי המציאות הרצויה, כיצד יש לתארה על-מנת לשכנע את הציבור הרחב בנכונותה, ובמי יש לפגוע על-מנת שלא יסיט את הרכבת העיתונאית - נכון יותר האידיאולוגית - מן המסלול שקבעה לו מועצת חכמי העיתונות. צורך מתמיד זה לייצר מציאות תואמת-אידיאולוגיה, טומן בחובו באופן כמעט מובן מאליו גם את הצורך לפברק מפעם לפעם כותרת זו או אחרת, על אדם זה או אחר, ובלבד שהמקהלה תמשיך לשיר בקול אחיד, כמו במחזה יווני מוצלח, שהקשר בינו ובין מה שמתחולל באמת אינו רלוונטי כלל.

רשף, גנאי וחטא

כן, אף אני יכול לשנן ולו מתוך שינה את הסיסמאות המגוונות המתארות את העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה, ואת כל מי שמנסה לפגוע ולו בקצה אצבעה כמי שבאים להחריב את בית המקדש השלישי. אף אני עצמי יודע שפעמים רבות זוהי מציאות של ממש, וכי במקרים רבים רק התקשורת חצצה בין עוולות וחוסר צדק לפשעים בקנה מידה גדול בהרבה. ואולם בה במידה יודע אני - ויודע כל אזרח במדינה - על עשרות מקרים שבהם החליטה התקשורת לא לדווח, לא להבליט, לא לספר ולא להזכיר, דברים שיפגעו באופן כלשהו באג'נדה האידיאולוגית או הפוליטית שאותה היה ברצונה לקדם. וכך, לנוכח צעקת הקוזק הנגזל הנואלת למדי שקברניטיה משמיעים היום מעל כל במה שהם עצמם שולטים בה ללא מצרים, אני מוצא עצמי מחויב להזכיר - ולו לעצמי - את עוולותיה שלה עצמה, ואת הצורך להגביל ולו במשהו את יכולתה של התקשורת להתנער מכל מגבלה, מכל מחויבות בסיסית לאמירת אמת.

בהקשר זה, כמובן, העיתונות כמובן אינה בודדה: מרביתם המוחלטת של אלו היוצאים כעת להגנתה - כאילו לתקשורת הישראלית שיכורת הכוח והנקמנית דרושה הגנה מפני מישהו - הם אלו הניזונים כבר שנים מאותה מציאות מתוזמרת, מאתרגת, מעגלת פינות, שהמחויבות לאמת - ההיסטורית, הפוליטית, הביטחונית או המוסרית - אינה חלק ממערך הערכים שעליהם היא מבוססת. לפיכך משמיעים אלו את קולם מעל כל במה עיתונאית הנמצאת כיום כביכול בסכנה, ועושים מה שהם עושים טוב מכל: מטילים פעם נוספת רשף, מכנים בכינויי גנאי מחריפים הולכים, על אלו שחטאם היחיד - לפחות בהקשר זה - הוא שאינם מוכנים לוותר לתקשורת על מחויבותה לאמת. הא - ותו לא.