כרבים מקהל המאזינים, שהתכנס ביום השישי האחרון (16.12.11) באולם "לאונרדו" שבתל אביב, גם אני לא הספקתי לקרוא את ספרה של אביבה חלמיש, בהוצאת עם עובד, המספר את הביוגרפיה של מאיר יערי בחמישים השנים הראשונות לחייו. "טרם הספיקותי" נאמר גם מפי אחדים מהמשתתפים. אך אין בזה כל רע, כי מסתבר שההתרעה הייתה קצרה, ומה שיותר טוב הוא, שמאזינים רבים וחלק מהמשתתפים בדיון לא יכלו לשלוט בסקרנותם לגבי תוכנו של הספר, ובאו ליום העיון. אין שום ספק, ש"כתיבת חייו" של מאיר יערי, החלק הראשון, שיצא זה עתה לאור, מסקרנת מאוד, וגם לשמוע עליה, עוד בטרם קריאה, היה בבחינת "מתאבן" שווה את המאמץ.
מארגני יום העיון, אנשי "יד יערי" מגבעת חביבה, בחרו יום חורף תל אביבי קלאסי ונוח להשיק את הביוגרפיה החשובה של אביבה חלמיש. דמויות מוכרות רבות, שכולן קשורות בדרך זו או אחרת למאיר יערי, נשוא ההתכנסות, נראו סובבות באולם ומחוצה לו. חברי כנסת בעבר ובהווה, חוקרים, שרים לשעבר, המון קשישים מעל לגיל 60, חלבה ודמה של תנועת השומר הצעיר והקיבוץ הארצי מהדור השני והשלישי, בני המשפחה הקרובים, ובהם האלופים בדימוס יערי, והעיקר - כמה שורות מרנינות לב, בקצה האולם כמובן, של נערות ונערים, לובשי החולצות הכחולות ועונדי השרוך הלבן.
שני נושאים עיקריים, אך שנויים במחלוקת, הועלו על-ידי המשתתפים, לאחר הפרק הקצר של הברכות. האחד נגע, כמובן, לאישיותו המיוחדת במינה של מאיר יערי ולמנהיגותו הלא פשוטה, והשני נגע לסוגת הביוגרפיה של המנהיגים, שאף היא לא פשוטה ויש בה הרבה פנים. שתי השאלות הללו היו למעשה שלד הדיון של יום העיון, כאשר המשתתפים השונים מאירים נקודות התייחסות שונות לשתיהן. כדי שיידעו קוראי העיתון את דברי מי הפסידו, הרי שמי שבא לשמוע את נורית גרץ, כלת פרס ברנר הטרייה, דווקא התאכזב, כי היא לא הגיעה.
אבל היו ודיברו, בעניין ואפילו בלהט, מוקי צור וזהר שביט, אלי שאלתיאל, שקרוב משפחתו, סוד שנתגלה לשומעים המופתעים, שלמה שאלתיאל, הנחה את הדיון.
זאב צחור ואלי צור, ויוסף גורני, מי ש"אני יוצקת מים על ידיך", כמאמרה של המחברת, אביבה חלמיש. דבריה של חלמיש, לסיום, היו קצרים אך חשובים, כמי שהתמודדה מעל לעשר שנים עם סיפור חייו ומנהיגותו של מאיר יערי. בקרוב, כך הבטיחה מעל הבמה, ייצא לאור גם החלק השני, ויניח ביד הקורא המתעניין את סיפורו השלם של המנהיג בעלייתו אך גם בירידתו.
המשפחתיות והשבטיות עלו על הבמה
כקורא מושבע של ביוגרפיות, אני מוכרח לשבח את התופעה המרנינה, של השלמת המחסור הגדול בביוגרפיות, בידי חוקרות מצוינות, כמו אניטה שפירא, ודינה פורת. לא אגזול את פרנסתו של מבקר הספר, שבוודאי יכתוב מעל במה זו בקרוב, אבל אציין רק, שהיו רגעים באולם "לאונרדו", שהמשפחתיות והשבטיות לא רק "התנגנו ברקע", אלא עלו ממש אל הבימה. זהר שביט, אביבה חלמיש, אלי צור, ואולי גם אחרים, הם יוצאי תנועת "השומר הצעיר". זו הייתה מדריכתה של זו, וזו הייתה חניכתו של זה...
וכמי שישב מן הצד, תהיתי על קהילה "שומרית" זו, שרובה בת הדור השני והשלישי למייסדים, שהצמיחה אינטלקטואלים רבים וחשובים, שהם לתפארת חקר היישוב וההיסטוריה של מדינת ישראל ובוניה, בכללם כמובן, הפרופסור אביבה חלמיש, שלכבודה ולכבוד ספרה נערך יום העיון.
