מה שעושה הזמן הזה לימים ההם

"רבי ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך". (מסכת סוכה דף מ"ו עמוד א'). הניסוח הוא מדויק. הרואה, לא רק המדליק. למען הסר כל ספק, כתב רב שמחה מוויטרי, תלמידו של רש"י: "המדליק נר חנוכה חייב לברך. והרואה נמי (גם) חייב לברך". ההדלקה עושה מצווה, והראייה עושה מצווה. בשאר מצוות לא תיקנו חכמים לברך על הראייה בשם ובמלכות. הנוטל את הלולב מברך על נטילת לולב, לא על ראייתו. היושב בסוכה מברך על הישיבה ואינו מברך על שהוא רואה אותה ביופייה ובנוייה. בעלי התוספות נותנים בשולי אותה גמרא שני טעמים לדין הייחודי הזה ושני הטעמים ייחודיים כייחוד המצווה עצמה.

הטעם האחד הוא "משום חביבות הנס". הביטוי החד פעמי הזה טעון הסבר. נר חנוכה אינו נר זיכרון לניצחון המכבים, להארת המקדש בשמן שנעשה בו נס "בימים ההם". הוא זה, אבל בעיקר יותר מזה. נר החנוכה המונח על סיפי החלונות כדי שהעוברים ושבים ברחובה של עיר, אם בני ברית אם נוכרים, יראו אותו היום, למעלה מאלפיים שנה אחר המאורעות הניסיים בעליל, וכדי שאורו יעורר בהם התפעלות על סוד רציפותו של הקיום היהודי בכל אקלים בעולם.

כל כמה שהוא נר של "בימים ההם", הוא נר של "בזמן הזה". במשך דורות רבים, ואפילו בימי הנאורות של היום, פרסום הנס הוא נס בפני עצמו. אור צנוע מעיד על אומץ הלב של היהודי להצהיר בפומבי על יהדותו ועל עומקה ההיסטורי. ההצהרה הזאת אינה בוטה. אינה לעומתית. אינה מתגרה. היא חביבה. הארת הנר משתפת גם את מי שלא הדליק אותו בקיום מצוותה, באורח הצנוע ביותר. לא צועקים בחוצות אני יהודי. זעיר זעיר רואים את זה למרחוק. עד כאן טעמה הראשון של המצווה.

להאיר באורח אישי ובאורח משותף את מרחב ממלכת המשפחה.

הטעם השני הוא מזן אחר לחלוטין. מברכים על הראייה אומרים חכמינו, "משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצווה" (תוספות, שם). התלמוד במסכת שבת דף כ"א עמוד ב', פוסק "תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד", ורש"י מרחיב ומפרש שהמצווה היא בהדלקה של נר אחד לבית, למשפחה אחת בכל לילה ולילה משבעת ימי החנוכה "...והמהדרים אחר המצוות עושים נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית" (שם). עד לעצם היום הזה מקיימים יהודים את המצווה כמצוות בית וכמצוות בני הבית, כהזדמנות להאיר באורח אישי ובאורח משותף את מרחב ממלכת המשפחה.

בהרבה בתים משתדלים כלל הישראלים והיהודים באשר הם שם, להציב לכל אחד ואחד מבני הבית חנוכייה משלו. כיוון שאנו נוהגים כמהדרין מן המהדרים, ואיננו מסתפקים בנר אחד בכל לילה, אלא כהלכה שנפסקה כבית הלל אנו מוסיפים בכל לילה נר על מספר הנרות שדלקו ביום שקדם ליום הזה, מתמלא הבית כולו בעשייה של הדלקה ובהתעסקות של נרות, ומנורות, וסביבונים, ומעדנים, סופגניות בעיקר, והאורה מרובה ובאורה קורנת גם השמחה. למי שכך טוב לו בעולמו, באה המצווה של "הרואה נר חנוכה צריך לברך" להזכיר לכל, שיש אנשים שאין להם בית, בעיר, בארץ, בעולם. מי שאין לו בית, לעיתים קרובות עד למאוד גם אין לו בני בית. הוא בודד. הוא מודר משמחת חנוכה.

מה שאנו מדליקים הוא מצווה ללא ספק. מה שהם, "בני אדם שאין להם בתים", רואים, היא מצווה גדולה הימנה. הרואה לא רק משתתף מעצם הראייה בציון הנס. יותר מזה. הראייה של האור הנובע מן הבית נותן למחוסר הבית קצת שבקצת שבבית. חכמי ישראל חשבו עליו. הם פסקו בעבורו ולכבודו כי הראייה שקולה, לפחות שקולה, כנגד ההדלקה. הם הזריקו לתוך מסכת המצוות נטף של שרף הנוזל בעץ החיים של צדק חברתי.

המדליק בלילה הראשון מברך שלש ברכות, על ההדלקה ועל הנס ו"שהחיינו", ומי שאין לו בית ואינו מדליק אלא רואה בלבד, מברך על הניסים ושהחיינו. ביתר הלילות שאין אומרים בהם ברכת שהחיינו, המדליק מברך על ההדלקה ועל הניסים והרואה על הניסים בלבד.מה נוסח הברכה, שואלת הגמרא ומשיבה "ברוך....אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה". דבר זה איננו מובן מאליו, אומרת הגמרא, שכן " ...היכן ציוונו"? על ישיבה בסוכה או על נטילת לולב, מן התורה צווינו, מסיני, אבל חנכה אינה מן התורה ואינה מסיני, מי על כן ציווה להדליק הנר ומתי ציווה לעשות כן? התשובה של התלמוד מפתיעה. "רב נחמן בר יצחק אמר: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים פרק ל"ב פסוק ז'). לא מסיני ציוו.

המצוות ניתנו בסיני, אולם לא נחתמו בסיני. בוודאי לא מצוות הזכירה של מאורעות היסטוריים שגרפו את האומה היהודית למרחבי תודעה חדשה. אין פונדמנטליזם עקר במצוות. יש דינאמיות. יום מצטרף ליום ומחדש ללא לאות. ההתמודדות של מעטים מול רבים בימי הכובש והמדכא היווני, לא אירעה מחוץ לדברי ימי המצוות.

זכירתה היא מצווה כאילו הקדוש ברוך הוא ציווה עליה במעמד סיני. הזקנים של אותו דור, העבירו את הזיכרון לזקני הדור הבא, וזקני הדור הבא העבירו אותו עד לזקני דורנו. עלינו מוטלת החובה לשאול, " שְׁאַל אָבִיךָ", עליהם על אבותינו מוטלת החובה "וְיַגֵּדְךָ, וְיֹאמְרוּ לָךְ"! ההיסטוריה היהודית איננה נראטיב. כמו שעשרת הדברים אינם נראטיב, ומצוות בניית מעקה לגג של בית חדש איננו נראטיב, וכמו ש"ואהבת לרעך כמוך" איננו נראטיב, כך "...שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" איננו נראטיב, אלא מצוות עשה היונקת את סמכותה מן ההעזה של זקני הדור לקבוע הלכה שמה שאנו מקיימים בזמן הזה מנציח את מה שהיה בימים ההם, ומדליק בביתו ורואה שאין לו בית, כולם שותפים מלאים באותו נס.