הבליץ החדש נגד בנימין נתניהו

א. למן כינונה, עברה ממשלת נתניהו כמה גלי צונאמי. כל גל איים לפרקה, אבל היא נותרה על מכונה: הגל הראשון היה המדיני, בהשראת הנשיא אובמה ובתיווכו הנדיב של שר הביטחון ברק. התחזית השחורה שלפיה פלשתין מוקמת, ישראל מבודדת והממשלה קורסת, התנדפה כלא הייתה. ענני אוקטובר השחור התפזרו יחד עם גל הצונאמי השני: המחאה החברתית. הקרן לישראל חד"שה יחד עם הבריגדות האדומות של כפר שמריהו ביקשו לנצל מצוקה קיימת כדי לחסל ממשלה נבחרת. הציבור יצא לרחובות, הבין את הבלוף של ליף, החבורה התפרקה.

הגל השלישי סבב סביב בית המשפט העליון והמאבק "למען הדמוקרטיה": "חוק גרוניס" שכנראה יעבור עוד שבועיים, חוק העמותות, חוק ועדות החקירה לשמאל, חוק לשון הרע ועוד. היבול של הימין היה דל מאוד: בראש בית המשפט העליון יעמוד שופט שמרן והגון שאיננו מזוהה עם מסורת האקטיביזם השיפוטי של ברק. בשביל זה אין צורך בממשלת ימין. מספיק דניאל פרידמן אחד בממשלת אולמרט ולבני. גם הפעם הקואליציה שמרה על יציבותה. נתניהו נשאר בראש.

ראש הממשלה היטיב להכיל את גלי הצונאמי השונים כדי שלא יערערו את יציבות הממשלה היציבה ביותר שהייתה פה מאז ממשלת האחדות של פרס ושמיר. הוא ריסן ומיתן, נידב וחילק, הקשיב והחליט. לשמאל נוצרה בעיה כפולה: כל מערכה ציבורית נגד נתניהו נגמרת בנוק-אאוט לטובת ראש הממשלה והסערה הציבורית שוככת. במקביל, גם כאשר העסק מתערער – בכל סקר, שומרת הקואליציה על יציבותה עם 30 מנדטים פלוס-מינוס לליכוד. אז מה עושים כאשר שלושה גלי צונאמי עם פעילות טקטונית חזקה לא מצליחים למוטט ממשלה נבחרת? מתחילים לייצר סערות ציבוריות שמדגדגות בלב הקונצנזוס. בלי ערבים, בלי 'שלום עכשיו', בלי ביניש ובלי דפני ליף.

ב. הסערה שאנחנו נמצאים בה כרגע היא דוגמה לכך. הרי אפליית נשים (המושג "הדרת נשים" הומצא במיוחד עבור הקמפיין הנוכחי) איננה עניין חדש, בטח שלא בקרב החרדים. יתרה מכך, היא נפוצה יותר בקרב הערבים והבדואים מאשר אצל החרדים.

כאשר ביקרתי לא אחת בבני ברק, מעולם לא חזיתי ביריקות או באלימות נגד נשים: ההפרדה מתקיימת מרצון, ונוחה גם לנשים. אז יש מיעוט קטן שיושב בבית שמש ומתנכל לנשים. או יש מיעוט אחר שמתעקש לעשות הון פוליטי מהפרדה באוטובוסים. וכמובן, יש גם חרד"לניקים שמתנגדים לשירת נשים. צריך להיאבק בהם. כל הממשלה התיישרה עם המאבק נגדם. שס לא פצתה פה. לימור לבנת מקבלת גיבוי מלא מנתניהו להיאבק נגד הקבוצות האלימות. השוליות. אבל למתנגדי נתניהו זה לא מספיק.

המיני-צונאמי שנתניהו מתמודד איתו מיועד, קודם כל, לערער את התמיכה הציבורית בו מתוך המחנה שלו, הלאומי-הימני, עם חילונים ומסורתיים שנגעלים מהפקרת הדת בידי מיעוטים קיצוניים, וחרדים שמרגישים מאוימים מהמסרים החילוניים של ראש הממשלה.

אפשר לתמצת את הקמפיין הנוכחי בכמה שורות: אם לא די בכך שכל העולם נגדנו, ושלמרות היציבות הכלכלית הפערים החברתיים פה גבוהים, הרי ישראל כבר הופכת לאירן, ובמשמרת של נתניהו מתרסקים בית המשפט העליון, "החברה האזרחית", זכויות הנשים והחופש של הרוב החילוני. לכן, יוצקים למשוואה החדשה "ירושלים = טהרן" תוכן פוליטי שעיקרו הוא החלפת ממשלת נתניהו; לא כי ראש הממשלה הוא רע או גרוע במיוחד, אלא שבמשמרת שלו החרדים משתוללים, הימין הקיצוני מרים ראש וגם שרידי הסדר הישן מתפוררים. עד כאן דף המסרים.

ג. מובן שמדובר בניצול ציני של תופעות בעייתיות כדי למוטט את הממשלה. לא קואליציונית, אלא מוסרית. לעשות פיגוע במורל של העם. לברוא "צרכים חדשים" שיכסו על אמיתות מעצבנות כמו 5 אחוזים אבטלה, איום אירני, הצטרפות חמאס לאש"ף, חורף מוסלמי ועוד.

קארל מארקס קרא לזה "תודעה כוזבת": הצורך הכוזב הנוכחי הוא להתארגן כדי להגן על הנשים והחילונים מפני החרדים. זה משרת את האליטות הקיימות. זה עוזר להתארגנויות פוליטיות חדשות שמבוששות מלהגיע, בציפייה לרגע הנכון. אם להאמין לסקר רשת ב' (שבו יאיר לפיד ואריה דרעי גורפים בנפרד 22 מנדטים ונוצר גוש שמאל מפורר של 63 מנדטים כולל חד"ש והמפלגות הערביות), הסערה הנוכחית עושה את שלה.

בשמאל יודעים שלא די בכך. לכן, בקיץ הקרוב אנו עלולים לחזות במעין בליץ נגד הממשלה כשהמטרה היא כפולה: מצד אחד, לייצר סדר יום חברתי ואזרחי שמגבש ומחשל אופוזיציה נגד נתניהו (כשהפעם דפני ליף ושות' עוברים לאחורי הקלעים), ומצד שני, לחכות עוד קצת ולהימנע מבחירות. קיום הבחירות במועדן הוא אינטרס מובהק של השמאל: במצב הקיים, בתסריט של בחירות חדשות, השמאל מורכב מאיים של מפלגות קטנות ובינוניות ונשען על קולות הקומוניסטים, האיסלאמיסטים והג'יהאדיסטים.

לשמאל נחוצה לפחות שנה על-מנת לנסות ולהתגבש לגוש מונוליתי יותר ומפורר פחות. אין טעם להמתין לשנה נוספת של קמפיינים אנטי-ממשלתיים. האתגרים העומדים בפתח הם חשובים מדי. הקדמת הבחירות תטרוף את הקלפים ותאפשר לראש הממשלה לבקש את אמון העם, מעל לראשי הקמפיינרים של קדימה ושותפיה. היא תשמוט את השטיח מתחת לרגלי גנרלים של הבריגדות האדומות.