הלפיד והגביע

האם כוכב הכדורגל לשעבר אריק קנטונה מקנא ביאיר לפיד? למחרת החגיגה התקשורתית שהתחוללה בארץ בעקבות הודעתו של לפיד על התמודדותו בבחירות לכנסת, הכריז הכדורגלן האגדי כיהוא יתמודד בבחירות לנשיאות צרפת. לא שאני משווה את יאיר לפיד לאריק קנטונה.

קנטונה הוא בלתי יציב ואקסצנטרי, התנפל על אוהד באמצע משחק, ומציע למוטט את המערכת הבנקאית על-ידי משיכת כספים על-ידי מיליוני אזרחים ביום אחד. אך אני כן משווה בין ישראל לבין צרפת באשר לסיכויים לזכות בתמיכת הציבור בבחירות בזכות מיתוג ופופולריות ולא בזכות תוכניות אמינות ופתרונות ישימים.

בצרפת, לפיד לא היה נבחר לאסיפה הלאומית בלי להתפקד לאחת המפלגות הגדולות ובלי להתמודד על נציגות המחוז. זאת, כיוון ששיטת הבחירות בצרפת (כמו במרבית הדמוקרטיות בעולם, גם במדינות קטנות כמו דנמרק וגם במדינות רב-תרבותיות כמו ארה"ב) היא שיטה אזורית ורובנית. על-מנת להיבחר לפרלמנט, על המועמד להציע ולתת פתרונות קונקרטיים לבעיות הבוחרים במחוז שבו הוא מתמודד, ולזכות ברוב קולות הבוחרים. לא די להיות פלייבוי, אם כי הדבר עשוי בהחלט לעזור. תופעת יאיר לפיד היא סינדרום של שיטת הבחירות היחסית. מוטב שחברי הכנסת יפעלו לשינוי שיטת הבחירות הכושלת של מדינת ישראל במקום לנסות לחסום, באופן פתטי ופחדן, את כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה.

צביעות השמאל והזיכרון הקצר של הציבור

תופעת יאיר לפיד לא רק מוכיחה את הצורך לשנות את שיטת הבחירות לכנסת. היא גם מצביעה על שתי עובדות מצערות: הזיכרון הקצר של הציבור, והצביעות של השמאל. על-פי סקר אחד, תקבל מפלגה בראשותו של יאיר לפיד 15 מנדטים. זאת אומרת שכחצי מיליון בעלי זכות בחירה מוכנים להצביע למפלגה היפותטית שעצם המצע שלה הוא בלתי ידוע.

לפתגם "כבר היינו בסרט הזה" אין כנראה כל השפעה על אותם בוחרים פוטנציאליים. מפלגות כמו ד"ש, מפלגת המרכז, שינוי, ואפילו קדימה, מבטאות שאיפה ל"משהו אחר", אך לא גיבוש אלטרנטיבה רעיונית ומעשית למחלוקת האותנטית בין ימין לשמאל הנובעת מהנחות יסוד מנוגדות לגבי טבע האדם ולגבי יכולתו של האדם לשנות את המציאות.

ואילו תמיכת השמאל בלפיד חושפת את העובדה שסיסמאות כמו "שלום," "צדק חברתי" ו"האיום הדמוגרפי" הן רק תירוץ וכלי להשגת המטרה העליונה והמקודשת: להיפטר מן השטחים. הרי לפיד הוא לא איש "מחנה השלום" או "פעיל חברתי." בטורו בידיעות אחרונות מ-13.10.06 הודה לפיד כי תוכנית ההינתקות לא הייתה קשורה לשלום או לבעיה הדמוגרפית, אלא ל"מתנחלים," וזאת במטרה "ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה." בתחום הכלכלי-חברתי, לפיד הוא בורגני תל אביבי ו"אקמולי" (אשכנזי קפיטליסט מכור לעבודה). וגרוע מכל, לפיד הוא אפילו ציוני.

אם לפיד כופר בעיקר - בשלום, בסוציאליזם, וברב-תרבותיות - איך זה שהשמאל מתלהב מהחלטתו? היות שלפיד תומך במה שבאמת חשוב לשמאל הישראלי: להיפטר מן השטחים. לא במקרה כתבה סימה קדמון השבוע: "לפיד צריך להיות האיש שיצליח לקחת מנדטים גם מגוש הימין ובכך לשבור את ההגמוניה רבת השנים שלו" ("צולל לביצה",ידיעות אחרונות, 9.1.12). כפי ש-15 המנדטים של לפיד האב איפשרו לשרון לגרש את "המתנחלים" מעזה, השמאל מקווה ש-15 המנדטים של לפיד הבן יכריחו את ראש הממשלה הבא (או יאפשרו לו) לגרש יהודים מיהודה ושומרון.

אם בסרט הזה כבר היינו, הרי שברור מדוע השמאל רוצה לראות את הסרט פעם נוספת. במובן הזה, יאיר לפיד לא יהפוך לפוליטיקאי אלא לשחקן קולנוע. בדיוק כמו אריק קנטונה, לאחר שהוא פרש ממנצ'סטר יונייטד.