הדוברים ברב-שיח על דוח הוועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט (12.1.12), הרבו להשתבח בשיתוף הפעולה בין השופטים לעורכי הדין בכתיבת הדוח. השופט
דוד חשין ציין, למשל, כי השופטים כתבו את כללי ההתנהגות לעורכי הדין, והאחרונים כתבו את הכללים לראשונים. אלא שכמו חברי הוועדה, כך גם הדוברים שכחו את הלקוחות האמיתיים של בתי המשפט:
הציבור.
בתי המשפט נועדו ליישב סכסוכים ולהעניש עבריינים. לפיכך, הם משרתים את הציבור במובן הרחב ביותר של המילה: מגדול הטייקונים ועד לאחרון האביונים, מהשוטר הנלחם בפשיעה ועד לנאשם הנלחם על חפותו, מהאזרח הפרטי היחיד ועד לכלל האזרחים המיוצגים בידי המדינה. עורכי הדין הם המתווכים בין הלקוחות של המערכת לבינה, קרי: בין הציבור לבין השופטים. כבודם של השופטים ועורכי הדין במקומו מונח, ובוודאי שהם בעלי חשיבות רבה בניהול ההליך המשפטי, אך הם נמצאים כאן בשביל הציבור. הם הכלי, לא המטרה.
ועדת שטרסברג-כהן שמעה 26 עדים וקיבלה עוד 28 ניירות עמדה. מבין 54 עמדות אלו, רק שתיים באו ממי שאינם משפטנים: פרופ' אבי רכס מההסתדרות הרפואית ואמנון מרגלית מהמועצה הלאומית להתנדבות. בוועדה היו שבעה חברים - כולם משפטנים. לפיכך אפשר לומר בפה מלא, שקולו של ציבור המשתמשים לא נשמע כלל, והוועדה אפילו לא חשבה שמן הראוי למצוא מיוזמתה נציגים שלו. ולא שזה קשה מדי: אפשר היה לפנות לארגונים שיש להם נגיעה להתדיינות המשפטית (המועצה לצרכנות, נעמ"ת וכדומה); אפשר היה לפנות לעיתונאים משפטיים; אפשר היה אפילו לחלק שאלונים אקראיים בבתי המשפט.
למרות זאת, הוועדה מצאה לנכון לקבוע נהלים גם להתנהגותו של הציבור בבתי המשפט: לבוש הולם ומסודר, שמירה על השקט, איסור ניהול שיחות במהלך הדיונים, איסור הכנסת שתייה לאולם חוץ ממים, דרך הפנייה לשופט ועוד. עמוד שלם ובו 10 הנחיות. לעומת זאת, על כבודו של הציבור - ליתר דיוק: של חלק קטן ממנו - שומרת הוועדה רק בסעיף האחרון מבין ה-15 הנוגעים לעורכי הדין: "עליך להימנע מחקירה נגדית שאינה לעניין הנדון, שאינה הוגנת ושיש בה משום עלבון, הפחדה, הטעיה או ביוש של העד"; אף מילה על היחס לצדדים המתדיינים או לקהל.
חייבים לומר, כי בכללים המכוונים לשופטים המצב יותר טוב: "על השופט לשמור על ניטראליות ועל יחס שוויוני בין הצדדים ובאי-כוחם ולהתייחס אליהם בכבוד"; "שופט לא יתבטא בעל פה או בכתב בביטויים פוגעים או מעליבים כלפי עורכי הדין, כלפי מתדיינים, כלפי עדים וכלפי כל מי שנוטל חלק בהליך המשפטי או נוכח באולם הדיונים"; "לא ירשה בית המשפט חקירה שיש בה משום עלבון, הפחדה, הטעיה, ביוש, שאינה לעניין הנדון או שאינה הוגנת".
ככלל, דומה שהוועדה מפגינה פטרונות ואף התנשאות כלפי 7.5 מיליון צרכניה של מערכת המשפט. ואולם, עדיין לא מאוחר לתקן את המעוות. ראוי, חשוב ואף הכרחי שנציגי ציבור ישולבו ביישום ההמלצות ובהטמעתן. הוועדה המליצה להקים ועדת מעקב שתלווה את שלב היישום, וכאן המקום לצרף את הציבור. אם רוצים שהציבור ייתן אמון במערכת המשפט - צריך להוכיח שמערכת המשפט נותנת בו אמון, שומעת את דעתו ומתחשבת בו.