30% אחוז יותר מדי

אם חשבנו שיש גבול לשמיים, אז מסתבר שלא. ממוצע מחירי המזון יקר כאן יותר ב-30%, אך התוצרת החקלאית יקרה אף יותר. יצעקו היצרנים, התעשיינים והמשווקים עד השמיים, הבעיה היא לא מיסוי, הבעיה היא לא מים, הבעיה היא לא כוח-אדם. כאשר המחירים כל-כך גבוהים, יש יד מכוונת, יש יד המונעת תחרות בכוונת מכוון, ואותה יד גם גורפת את הרווחים העודפים לכיס. כאשר אין תחרות, יש רגולטור, ואצלנו, במוצרים חקלאיים, אין תחרות ואין רגולטור, פלא פלאים.

ראינו שבתחום הסלולר היו שמנעו תחרות. בא הרגולטור, נתן מכה שאין להם מושג מאיפה באה להם, אפילו ללקק את הפצעים הם לא יכולים, כי סטיב ג'ובס חתך להם גם את הלשון. היו חסמי תחרות במעבר בין חברות האינטרנט והטלוויזיה. בא הרגולטור, הוריד נאבוט - כולנו נהנים. רק במוצרים חקלאיים אין רגולטור במוצרי חקלאות. חגיגה בסנוקר.

"שרשרת המזון" החקלאית

בואו ננסה לבחון את "שרשרת המזון" של המוצרים החקלאיים. בכל מדינה ממדינות העולם המערבי, מאפשר הציבור לחקלאים להתארגן וליצור הסדרים כובלים. בניגוד לקורה בכל שאר השווקים, חקלאים עובדים באזור מסוים. אם כל אחד מהם היה נדרש להקים את כל אמצעי הייצור, לא הייתה כל התעשיה הזו כלכלית. התאגדות של חקלאים בהסדרים כובלים, היא כאמור בטווחי נסיעה סבירים ברכב, ואינה יכולה בדרך-כלל להזיק לציבור.

בכל מדינות העולם, שם זה מתחיל, הפטור מהסדרים כובלים לחקלאות, ושם הוא גם מסתיים. בחלם שלנו, ערש מפא"י לדורותיה, הכללים שונים. הפטור מהסדרים כובלים מתחיל בזרעים וברגבים בשדה, חוצה את כל תהליכי הגידול, העיבוד והייצור, עד המשווקים. אצלנו אפשר לתאם מחירים חופשי-חופשי ובלבד שמדובר בתוצרת חקלאית ונגזרותיה. וככל שהישראלי הממוצע נעשה יותר עני, כן מרכיב החקלאות בסל ההוצאות שלו הולך וגדל, וכך מקבל הישראלי העמל סטירה בלחי ימין, ובתור נחמה הוא חוטף עוד אחת בלחי שמאל, ובאמצע הוא הולך למילואים לשלושה שבועות וחוטף גם איזה טיל או שניים לקינוח.

אנחנו מעדיפים שלא יביאו שימורי טונה ארוזים מחו"ל, אנו מוכנים לשלם את ה"קנס" הכרוך בייצור מקומי על פני ייצור סיני זול ונצלני. אין כל צורך להביא גבינות מחו"ל על-מנת להתחרות בייצור המקומי. יש לחייב את הייצור והשיווק המקומי להתחרות בינו לבין עצמו, וזאת על-ידי החלת כללי השוק גם על ייצור הנגזר מחקלאות וגם על שיווק תוצרת חקלאית.

אותם גורמים בעלי הון אשר לא רוו נחת מההחלטות של ממשלת נתניהו בתחום הגז והתקשורת, חייבים לראות שוב את נחת זרועה של הרגולציה, הפעם בתחום המזון, קודם כל ולפני הכל באמצעות החלת חוק ההגבלים העסקיים במלואו על יצרנים ומשווקים של מוצרים חקלאיים ונגזרותיהם.