"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה" שנקבע על-ידי עצרת האומות המאוחדות ל-27 בינואר הוא אירוע בינלאומי יחיד מסוגו. הוא מציין את שואת העם היהודי כאירוע מיוחד ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. הוא אמור להעביר את המסר לעולם כי עליו לדאוג ששואה כזאת לא תתרחש עוד. מבחינתנו הלקח שיש להפיק מן השואה הוא לא רק לגבי העם הגרמני שבשמו השלטון הנאצי גמר אומר להשמיד את יהדות אירופה, אלא גם לאותן מדינות נאורות, בעלות הברית שלחמו נגד הנאצים, על שתיקתן. ומכיוון שישראל בהקשר זה היא חלק מן העולם הוא אמור להעביר מסר גם אצלנו פנימה, בין היתר על חטאינו שלנו..
למדינת ישראל יום זיכרון משלה לשואה, שבוע לפני יום העצמאות,והשואה היא ברקע למציאות,לישות שלנו במדינת היהודים. זה כולל את ניצולי השואה, המעטים שנותרו, והם במצוקה והחברה והמדינה לא מצאה מענה הולם לבעיותיהם. היא גם לא עשתה מאומה להטביע בתודעה הציבורית את מעשיהם במדינה. לעומת זאת יום הזיכרון הבינלאומי שעליו הכריז האו"ם הוא היום שבו העולם כולו, בעיקר אירופה, צריכים לעשות חשבון נפש על מעשיהם בשואה ועל מחדליהם בכך ששתקו.
טבעי כי הכתובת הראשית ביום הזה היא גרמניה אשר באמצעות היטלר וכנופיות ה-ס.ס שלו -התנועה הנאצית והעם הגרמני כולו- הם שנושאים את אות קין על השמדת מחצית מן העם היהודי ורבבות מיליונים אחרים. טבעי שגרמניה של היום תהיה היורשת החוקית והמוסרית של הפשעים שבצעו דורות שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.ואכן גרמניה ללא ספק עושה ועשתה מאמצים ראויים מאוד בניסיון לכפר במשהו על עברה.לכפר באופן מוחלט בלתי אפשרי.
וכי יש פיצוי בעולם שיחזיר את המיליונים לחיים, שיחזיר לשורדים את רכושם, את נעוריהם, את האפשרויות שנגזלו מהם או שייקחו מהם את השכול?.גם אותם פיצויים ששילמה גרמניה לניצולי השואה בעולם- כ 50 מיליארד דולרים, כפי שהזכרתי במאמר אחר בבלוג, לא מפצים את אלה שהושמדו. יתר על כן כיבוש אירופה הביא אתו גם את הלאמת הרכוש היהודי, רכוש שעטו עליו המשטרים הקומוניסטיים אשר ירשו אותו במזרח אירופה ורכוש זה לא הוחזר, ולא יוחזר לעולם, גם לא על-ידי המדינות שהן היום חברות בקהילייה האירופית. לחשבון הנפש הזה ביום הזיכרון הבינלאומי שותפות גם מדינות כמו פולין, הונגריה, רומניה, אוקראינה ביילורוסיה שלא החזירו את הרכוש ליהודים,לא הרכוש הקהילתי ולא הרכוש הפרטי. ובוודאי ששותפות בו אותם מדינות נאורות שנמנו עם בעלות הברית אשר הביסו את גרמניה הנאצית ויכלו לעשות יותר להצלת יהודים. כן! חשבון הנפש שייך גם להם. או כדברי המשור נתן אלתרמן בשירו "מכל העמים": "אתה (שבחרתנו מכול העמים) תבקשנו( את דם ילדינו) מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד".
ואכן העולם הנאור עשה משהו בלמידת לקחי השואה, זמן קצר לאחר המלחמה ובשנים לאחריה, וביתר שאת לאחר וועידת סטוקהולם בשנת 2000 כאשר נציגים מעשרות מדינות בעולם לקחו על עצמם להנציח את זכר השואה ולקחיה לדורות הבאים. השיא הסמלי, כאמור, מבחינת למידת הלקחים הוא בהכרזת עצרת האומות המאוחדות על יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. יחד עם זאת חלק מלקחיי השואה כמו אנטישמיות, תופעות של גזענות, פגיעה בזכויות בסיסיות של בני אדם,אלה לקחים שטרם עברו מן העולם. אנטישמיות קיימת גם בגרמניה, שהייתה חממה לתנועה הנאצית, אבל ממשלתה עושה ככול שביכולתה כדי להילחם בה, בחוקים ובמעשים.
יחסי גרמניה-ישראל
גרמניה, כאמור, עשתה כמה צעדים דרסטיים לא רק לתעד את עברה השחור אלא להנחיל לעם הגרמני ובעיקר לדור הצעיר את התודעה שמה שעשו אבותיו, הן בפועל והן בשתיקה לא ייעשה שוב. יתרה מזאת, היא התייחסה למדינת ישראל אשר קמה, במידה רבה, כתוצאה מן השואה, כמדינה שלממשלת גרמניה ולעמה אחריות מיוחדת כלפי ישראל, מדינית, ביטחונית, קיומית. הודעה כזאת שאינה משתמעת לשני פנים שמענו לא מכבר מפי קנצלרית גרמיה, נשיאה וההנהגה הגרמנית. מעבר לפיצויים ולשילומים חומריים, שאותם הזכרתי, גם במאמר אחר.
גרמניה תומכת ותמכה ללא סייג במדינה אף שיש פה ושם סיג ושיח לגבי מדיניות ממשלתה. היא תמכה מוסרית, פוליטית וביטחונית. קרוב לוודאי שמבחינה זאת גרמניה עומדת שנייה אחרי ארה"ב. אולם יחסים אלה חורגים מעבר לסוגיות המדיניות ביטחוניות. מדובר ברשת ענפה של פעילות בתחומי התרבות, החברה, החינוך והאמנות ביחסי שתי מדיניות. רבבות בני נוער גרמני נשלחו לארץ כדי להשתתף בסמינרים ובראש וראשונה במסגרת ביקורים ביד ושם או בלימודים בבי הספר להוראת השואה של יד ושם.
באירוע לציון יום השנה הבינלאומי הודיע שגריר גרמניה בישראל, אנדיראס מיכאליס על חתימת הסכם חדש בין גרמניה לבין יד ושם, שמן הסתם אומר תמיכה נמרצת יותר במוסד הראשי בישראל ובעולם לתיעוד והנצחת השואה. אגב הייתה החלטה בשעתה של הנהלת יד ושם, וזאת הייתה בתוקף עוד ב-2002, ששגריר גרמניה לא הוזמן לטקס הזיכרון המרכזי לשואה ביד ושם - החלטה תמוהה. אדרבא, דווקא שגריר גרמניה היה צריך להית מוזמן במוצהר. אבל ממשלת גרמניה הבינה את המצב, וזה לא פגע כהוא זה בתוכנית שנטלה על עצמה לצרוב את זכר השואה בארצה. במשימה זאת שמונהגת על-ידי ברלין קיימים מכונים שפועלים בגרמניה עצמה ובארץ לביסוס שיתוף פעולה זה בשטח.
אחד הגופים הללו היא קרן אֶבֶרט. מכלל 70 סניפי קרן פרידריך אֶבֶרט ברחבי עולם, לסניף קרן פרידריך אברט בישראל מעמד בעל חשיבות מיוחדת. לדעת ראשי הקרן צל השואה מחייב לא רק לימוד של פרק טראגי וייחודי זה בהיסטוריה האירופית, ולא רק את ההתמודדות והעיסוק בו. הקרן מעודדת את הדיאלוג, את החלפת הדעות ברמות השונות, בין החברה הגרמנית לחברה הישראלית, עליהן רובץ נטל העבר. קרן פרידריך אברט מקיימת זה 30 שנה פעולות משותפות חברתיות בשתי המדינות. פעילויות בתחום הזה כוללות: שיתוף עם מרכז פרס לשלום, קרן פרידיריך אברט מארגנת את סדרת האירועים "מזרח תיכון משתנה". אירועים אלה הם בין הבמות הציבוריות הבודדות המאפשרות החלפת דעות בין מומחים ומעצבי מדיניות פלשתינים וישראלים רמי דרג. מטרת הדיונים הציבוריים הללו היא להפיץ מידע אודות התמורות במזרח התיכון ולהציג תפיסות שונות בנושא הקונפליקט הישראלי-פלשתיני בקרב הציבור הישראלי הרחב, קהל הדיפלומטים ונציגי התקשורת.
קרן אברט היא היחידה, עד כה, לא רק בין הקרנות הגרמניות אלא גופים ישראלים אחרים, אשר בשיתוף מכללת בית ברל הקדישה שני ימי עיון וזאת לא בנושא השואה, אלא בנושא ניצוליה.ולא מה שעבר עליהם שם, אלא מה שהם עשו כאן במדינת ישראל. זאת לא עשתה לא האקדמיה, לא מערכת החינוך בישראל, לא צה"ל או מוסד ציבורי אחר.לא מכבר היא הוציאה לאור ספר ובו אסופה של מחקרים וסקירות במסגרת אותם ימי עיון והכנס המסכם ייערך ביום הזיכרון הקרוב. אוניברסיטת באר שבע ערכה גם היא מפגש בנושא, אך זאת מכיוון שפרופסור חנה יבלונקה, שהייתה חלוצה בנושא והיא אשת הסגל יזמה זאת.
בישראל גם פועל מכון גתה, הוותיק יותר, מאז שנת 1979, בתחילה בתל אביב ומאז שנת 1988 גם בירושלים. כחוליה ברשת מכוני גתה בעולם הוא פעיל בכל התחומים הנוגעים לשיח הבין-תרבותי בין גרמניה לישראל. הוא מטפח בין השאר את לימוד השפה הגרמנית בישראל ומעמידים את מרכז המידע המעודכן שלנו בתל אביב לרשות כל המתעניינים בהיבטי החיים תרבותיים, החברתיים והפוליטיים בגרמניה. כמו-כן הוא יוזם ומארגן אירועים שונים לחילופי תרבות בין ישראל לגרמניה.
קרן קונרד אדנאואר היא קרן פוליטית גרמנית הפועלת לחיזוק מערכת הקשרים בין גרמניה לישראל וכן בין ישראל לאיחוד האירופי באמצעות הבאת מידע על גרמניה המודרנית והדמוקרטית בפני הציבור הישראלי ובמקביל הצגת תמונת מצב מהימנה על ישראל והקשיים הייחודיים עמם היא מתמודדת- בפני גופים הקשורים עם הקרן בגרמניה.
חלק ניכר מהיוזמות בהן נוטלת קרן קונרד אדנאואר חלק בישראל מכוונות לעידוד דו-קיום הרמוני של מגזרים שונים בחברה הישראלית וביחד עם שותפים בארץ היא פועלת לפיתוח מודלים חוקתיים להגנה בפני קבוצות מיעוט ולהעמקת אכיפת החוק. כמו-כן משקיעה קרן קונרד אדנאואר מאמצים מיוחדים בדיאלוג לקראת פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי וכינון שלום יציב תוך שמירה על זכותה של ישראל לביטחון ,שלווה וחירות. יש גם מכון גתה שעוסק בתמיכה למוסדות אמנות ותרבות וקרן היינריך בל של התנועה הירוקה שאף עוסק בדברים דומים. מכאן שקשרי גרמניה וישראלמקיפים את מרבית התחומים העיקריים מתחומי החיים ובצורה אינטנסיבית מאוד. אין כל צל צלו של ספק שזה אחד הלקחים שהגרמנים אימצו כתוצאה מן השואה היא חיזוק מדינת היהודים.
העובדה שבשנת 2012 קיימת בגרמניה קהילה יהודית בת יותר ממאה אלף אנשים יש בה כדי ללמד יותר על ממשלת גרמניה שמעודדת זאת ותומכת איתנה בקהילה יהודית מאשר על המהגרים היהודיים אליה, רובם יוצאי חבר העמים. בין אם יש בקרבנו כאלה שתופעה זאת מעוררת פליאה ואפשר גם רתיעה, אבל זאת מציאות והחברה הישראלית והממשלה חיים בדו קיום גם עם קהילה זאת כמו עם שאר הקהילות בתפוצה.
על חטאנו שלנו
ביו האירועים בארץ שהתקיימו ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה היה כנס שנערך מטעם הרשות לניצולי השואה במשרד האוצר בסימן הקשר הבין - דורי. היו בו שלושה חלקים. ברכות של שגריר גרמניה, חברי הכנסת זאב ביילסקי ו
משה גפני, אנשי משרד האוצר - מ"מ המנהל הכללי דורון כהן ומנהלת הרשות לניצולי השואה עפרה רוס, ושני ניצולים: שרה עצמון, ציירת, ומשה זנבר, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומי שהיה נגיד בנק ישראל.
בחלק השני שוחח ד"ר יצחק ארד (טולקה), תא"ל במילואים, פרטיזן ויו"ר הנהלת יד ושם בעבר, על חיי התרבות בגטו וילנה. זאת, כמבוא להצגה "גטו" של התיאטרון הקאמרי. כנס ראוי ומכובד ומאורגן היטב. שגריר גרמניה, אנדריאס מיכאליס, פתח את הכנס ואמר כי "ששה מיליון יהודים נרצחו על-ידי הגרמנים ועוזריהם. פושעים גרמנים אלה לא היו אנשים אנונימיים, הם היו בני דורם של ההורים והסבים שלי. גם השגריר, כמו אחרים בגרמניה לא מקבלים את ההסבר של העדר מודעות לזוועות השואה. "הם לא ידעו כי לא שאלו" - כפי שהתבטא בשעתו באוזני גרמני צעיר. השגריר מיכאליס הדגיש בדבריו כי הבטחת זכויות קיומה של מדינת ישראל הינה חלק בלתי נפרד מתפיסת היסוד של גרמניה. השגריר הזכיר את העובדה כי רבבות צעירים גרמניים עברו קורסים בישראל על השואה, אבל הוא ציין עם זאת שאין לראות בכך כפרה. הוא ציטט את הסופר
עמוס עוז שאמר כי "יחסי גרמניה ישראל לעולם לא יהיו נורמאליים, אבל עליהם להיות הדוקים".
חברי הכנסת ומ"מ מנכ"ל האוצר דברו בעיקר על מה נעשה ומה לא נעשה למען ניצולי השואה בארץ. אומנם זה מה שמצופה מפקיד בכיר באוצר, שאמנם מייצג משרד אשר ידו הייתה קמוצה ואכזרית במשך שנים כלפי הניצולים, וחברי הכנסת שדיברו אל ציבור תומכים פוטנציאלי. ח"כ גפני הזכיר את עמלק הרחוק, אבל הס מלהזכיר את הקב"ה שעמד מנגד כאשר טבחו מחצית מן העם שבחר. ומעניין שעם ישראל שרואה את המדינה דרך פריזמת השואה, האמונה באלוהים גוברת אצלו, לפי נתונים אחרונים. אחד הפרדוקסים ההיסטוריים.
דווקא הממונה על מנהלת הרשות לזכויות ניצולי השואה, עפרה רוס, דיברה הן על השיבות ראשונה במעלה להנצחתה של השואה וליצירת החיבור והקשר שבין הניצולים - הם השורדים והבונים של ארצנו - לבין הדור הצעיר, אשר נועד ללכת בדרך שסללו האבות, על-מנת להגשים את החלום של כולנו: "להיות עם חופשי בארצנו". היא גם ציינה, אומנם בחטף, את המשמעות הרחבה של לקחי השואה האוניברסאליים.
ואם כבר, לא צריך לדבר, מספיק דובר, אלא לעשות, ולא ביום מסוים אלא בכול ימות השנה. זה הרי לא איזה מבצע של סוף העונה, כמקובל בארצנו לא רק בתחום המשקי אלא גם בתחום הפוליטי. משה זנבר יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה התייחס לפן חשוב אחד, שנוגע לעם ישראל כולו. זילות השואה. באיזו קלות ממסחרים, מתעמלנים, מגמדים את השואה כאשר פורעי חוק בשם אלוהים וארץ ישראל קוראים לאוכפי החוק "גסטפו". מכיוון שאנטישמיות היא סינונימית לא לכל בני שם, כמו בני דודנו הערבים, אלא ליהודים, לציונים, לישראלים - הרי זילות השואה היא מעשה אנטישמי. במילים אחרות, קיימת אנטישמיות במדינת היהודים, והממסד, שאחראי לכך בעקיפין, יוצא ידי חובה בגינויים רופפים.
בהקשר זה נדהמתי לצפות בכתבה בערוץ 1 במהדורת "מבט" ביום ד' שעסקה בפנימייה של חניכים מיוחדים אשר אינם יכולים לנסוע לפולין, כלומר לאושוויץ - ביקור שאמור לשמש כמעין תרפיה לבעיות שלהם. זאת אומנם לא זילות השואה, אבל ניצול השואה לתמיכה במוסד, שראוי לתמיכה בכלל. אבל לא ראוי להשתמש בשואה לצורך "שיווקי" . באנגלית יש ביטוי שכמעט לא קיים בלקסיקון שלנו: IT IS NOT DONE. לדעתי לא הנהלת המוסד ולא ערוץ 1 של
רשות השידור, שהוא לא ערוץ פרסומי, לא היו צריכים להביא מסר כזה ומכל מקום לא בהקשר זה.
לאותו אירוע מטעם הרשות לניצולי השואה הוזמנו עשרות צעירים מבתי ספר, ובעיקר חיילים, ואין כמעט חייל או צעיר בבית הספר שלא ביקר ביד ושם, או רבים מהם באושוויץ, שלא יודעים שואה מה היא. אבל הם לא יודעים את מלוא סיפור השואה כפרק היסטורי. סקר שערך מכון "משואה" מלמד כי רק 6% מבני הנוער בישראל מציינים את שעורי ההיסטוריה כמקור המשמעותי ביותר לידיעת השואה. אומנם משמעות הנתון הזה לדידי אינה ברורה. השואה היא הרי חלק כול כך אורגני מן ההיסטוריה היהודית-ישראלית. אבל כנראה שהיא שייכת לאיזו שמורה אחרת. מבחינתי אין זה משנה באיזו מסגרת נלמדת השואה. כלומר, לומדים על השואה במסגרת זאת או אחרת, אך מן הראוי היה שזה יהיה פרק נכבד מאוד ואינטגראלי מלימודי ההיסטוריה בכלל ועם ישראל בפרט. אולם אני משוכנע כי על "התקומה" - כלומר על מעשיהם של ניצולי השואה בארץ, גם 6% לא לומדים במערכת החינוך. על כך אנו, שרידי השואה, מצביעים חזור והצבע. הכוונה היא בכול מה שקשור למעשיהם של ניצולי השואה בישראל למן הקמת המדינה. לא די שצעירים ילמדו על כך ממוזיאון "בית לוחמי הגטאות", מכון "משואה" ועוד מכונים שלא לדבר על מסגרות שמקדיש לכך יד ושם. עליו ללמוד זאת בבית הספר, כחלק מן החומרים הדיסציפלינאריים. ביקור במוזיאונים או באושוויץ היא השלמה. וזה אמור גם בכול הקשור בצה"ל, כחלק מן התפקיד של קצין חינוך ראשי.
ועוד לא התייחסנו להיבטים אחרים של היום הבינלאומי הזה. כאשר אנו מתלוננים על אירופה שיש בה גזענות. האם אנו אילמים, עיוורים לתופעות גזעניות מובהקות אצלנו, במדינת היהודים? או בכול הנוגע לרדיפת מיעוטים, או שמירה על כבוד אדם וחירותו. זאת הייתה צריכה להיות הבמה המרכזית למסר שלנו באותו יום. לעולם אנו אומרים זאת כול ימות השנה ואכן העולם צבוע. אבל גם אצלנו הוא לא חסר. ביום הבינלאומי לזיכרון השואה עלינו בארץ לא רק להכות על חזה אחרים על חטאיהם שלהם, אלא להכות על החזה שלנו - על חטאנו שלנו.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
