להפציץ או לא להפציץ

בשנה האחרונה מתגבר הדיון סביב פרויקט הגרעין האירני, ובמיוחד סביב הבחירה הצבאית של השמדת האיום על-ידי הפצצת המתקנים הגרעיניים לפני שיגיעו ליכולת לייצר פצצה. בימים אלה ממש הכריז שר הביטחון של ארצות-הברית כי הכלים המצויים ברשות המעצמה האמריקנית אין די בהם כדי להבקיע את המיגון שבנתה אירן. במאמרים שמקורות המידע שלהם מצויים בממסד הביטחוני האמריקני, יש הרהורים המבקרים קשות את עצם המחשבה להשתמש בכוח נגד אירן בשל תוצאות בלתי רצויות, כגון עליית מחירי הנפט, הקצנה של המשטר, הקצנה של האוכלוסיה, הטייה ליתר איסלמיזם בעולם הערבי, סיכון חייהם של חיילים אמריקנים במרחב, וכולי. כלי התקשורת שבהם מופיעים גלויי דעת מסוג זה הם עמודי התווך של התקשורת האמריקנית - הניו-יורק טיימס והוושינגטון פוסט - שניהם כידוע בבעלות יהודית.

מצד שני, על-פי שיטתו של ניוטון גינגריץ', לשעבר יו"ר הקונגרס, מתמודד לנשיאות, היסטוריון דרומי ללא שמץ יהדות בעברו, ישראל עומדת בפני האפשרות של שואה שנייה, שכן מרבית אוכלוסייתה מכונסת לתוך שטח קטן שדי בשתיים עד שלוש פצצות גרעיניות על-מנת להשמידו. לכן הוא תומך בכל פעולה משותפת לישראל וארה"ב שתרחיק סכנת שואה מעל המדינה היהודית. גינגריץ' אינו אהוד כלל על הממסד האמריקני בשל נטייתו להגזמה, כלשונם.

אם כך, מעניין להתבונן על האירוע הקודם, שבו שואה לא רק איימה על עם ישראל, אלא אף הוצאה לפועל, ומה הייתה עמדת הממשל האמריקני בנושא של נקיטת פעולת מנע שתצמצם או תבטל את האיום. במאמר מקיף של מכון ויימן לחקר השואה הממוקם בוושינגטון DC יש סיכום של עמדת הממשל האמריקני בסוגייה זו במהלך מלחמת העולם, ועימותה עם עמדתם של הארגונים היהודיים. אלה היו מכל הבחינות מדינה יהודית שבדרך, למעט גורם אחד המאפיין מדינה: יכולת צבאית.

הצורך לדון בנושא שנדוש כבר זה 60 שנה הופיע ביתר שאת עקב שינויים שהופיעו בדברי ההסבר במוזיאון האמריקני לתיעוד השואה בוושינגטון הנלווים למצגת "מדוע לא הופצץ מחנה המוות אושוויץ". עד 1996 נכתב כדלקמן: "ארגונים יהודיים פנו חזור ופנה אל מחלקת המלחמה (war department) בבקשה להפציץ את אושוויץ, ונענו בשלילה". באותה שנה הוסר ההסבר הזה והוחלף בהסבר אחר: "מיעוטם של המנהיגים היהודים ביקשו להפציץ את מתקני הגז של אושוויץ. אחרים התנגדו לכך בנימוק הדומה לזה של בעלי תפקידים של בנות הברית שפגיעה באסירים עלולה לשמש את התעמולה הנאצית". לפי הגירסה הראשונה, דחה הנשיא האמריקני פרנקלין דלנו רוזוולט מכל וכל את הדרישה להפציץ את המתקנים. על-פי הגירסה השנייה, הנשיא נקי מרבב, שכן היהודים הם אלה שביקשו להימנע מן ההפצצה. מדוע הוחלפו הגירסאות?

מתברר כי המכון להנצחת הנשיא רוזוולט, הממוקם גם הוא בוושינגטון, פעל נמרצות מאחורי הקלעים כדי לשנות את הכיתוב, להסיר את הכתם שגם הנשיא קלינטון התייחס אליו ב-1993, ב"יד ושם", באומרו כי אמריקה שותפה לפשע בכך שלא עשתה די כדי למנעו. ההצדקה של מכון רוזוולט נבעה מעבודת מחקר חובבנית מפרי עטו של יהודי בשם ריצ'ארד לוי שטען כי דוד בן-גוריון התנגד להפצצת אושוויץ. עוד 15 שנה נדרשו כדי להסיר את הכתם שדבק בבן-גוריון כאילו הוא שדרש להימנע מהפצצת מתקני המוות של אושוויץ.

האמור לעיל חייב בדיקה מחודשת של שרשרת האירועים שהובילה להימנעות המוחלטת של בנות הברית מהפצצת מתקני המוות, במיוחד באושוויץ. להלן הסיכום של כל הידוע אודות סוגייה זו, שבה התמחה מכון ויימן מאז הוצאת ספרו של דוד ויימן (שאביו וסבו היו כמרים פרוטסטנטים) ב-1984 אודות הפקרתם של יהודי אירופה.

בשליש השני של 1944 החלו מנהיגים וארגונים יהודיים בהשתדלות ענפה אצל בנות הברית, ובראשן ארה"ב ובריטניה, להפצצת תעשיית המוות שמרכזה באושוויץ. 30 ארגונים שונים והנהגותיהם עשו במלאכה, ונכשלו בה כישלון חרוץ.

המטרה הייתה ברורה, אך האמצעים - לא, כיוון שהשתדלנים לא היו בעלי מומחיות צבאית, ולכן לא ידעו להצביע על דרך פעולה מיטבית להפסקתה של מכונת המוות. רובם תמכו בהפצצות מן האוויר, ורק אחד מהם, לאון קובינובסקי, הציע להשתמש בכוחות קרקע כדי למזער את הפגיעה באסירים. הבחירה בהתקפה אווירית הועדפה כיוון שהיה דבר אחד שממנו חששו הארגונים היהודיים יותר מכל: האשמה כי היהודים רוצים לסכן חיילי בנות-הברית לשם הצלת יהודים.

עמדתו של ממשל רוזוולט

הממשל התנגד נחרצות לכל הקצאה של כוח או אמצעים למען הצלת יהודים שלא במסגרת המאמץ להביא לניצחון כולל. זו הייתה המדיניות הבלתי-מתפשרת של הממשל, וכל הבקשות התרסקו על החומה הבצורה הזו. אומנם הנשיא אישר הקמת גוף שעניינו פליטי מלחמה, אלא שגוף זה היה חסר כוח לחלוטין, ולא זכה לשיתוף פעולה לא ממחלקת המדינה האמריקנית ולא ממשרד המלחמה. בתגובה לחששותיהם של הבריטים, הודיע משרד המלחמה האמריקני כי לא יושקע שום מאמץ לטובת פליטים, אלא כחלק ממאמץ אחר שתפקידו להביא לניצחון.

ביוני 1944 הגיעו שתי בקשות להפצצת מסילות הברזל לאושוויץ - האחת מיעקב רוזנהיים, מנהיג אגודת ישראל, והשנייה מלילנד הריסון, נציג ארה"ב בשוויץ - שתיהן מבוססות על מידע מוסמך שהגיע אודות מפעלי המוות באושוויץ. עוזר שר המלחמה ג'ון ג'י מק'קלוי השיב נחרצות כי הפצצת המסילות תגרום להסטת כוח אווירי רב, הדרוש למשימות חשובות. הוא שיקר בפה מלא, כיוון שכוחות אוויריים של בנות הברית כבר היו באזור ואף הפציצו מפעלי זיקוק במרחקים של עשרות קילומטרים, עד קילומטרים בודדים, מאושוויץ.

היו גם מי שחלקו במילים חריפות על עמדת הממשל. ג'יימס מקדונלד שהיה יועץ הנשיא לענייני פליטים, מתח ביקורת קשה על התנהלותם של הממשל האמריקני ושל בנות הברית, על החסמים הביורוקרטיים שהקימו בפני היהודים הנמלטים, על מדיניות הדחייה-עד-אין-קץ של מתן ויזות הגירה, עד שיהודים שהמתינו להן נלכדו. שיקולי בחירות מניעים את מקבלי ההחלטות, אמר מקדונלד. אך טענות אלה לא הניעו את הממשל לשנות את מדיניותו נגד הצלת יהודים או להביאו לנקוט פעולות להאטת מכונת המוות.

עמדת הסוכנות היהודית

ביוני 1944 נערכה פגישה בין הקונסול האמריקני לירושלים ל.ס. פינקרטון לבין נציגי הסוכנות, כולל היו"ר שלה דוד בן-גוריון. נוכח אי-הבהירות לגבי המצב באושוויץ: מחנה עבודה או מחנה השמדה, נזהר בן-גוריון מלהמליץ על הפצצה של המקום. עמדה זו השתנתה תוך מספר ימים בשל מידע שהגיע משוויץ משני נמלטים, יהודים סלובקים בשמות רודולף ורבה ואלכס וצלר, שדיווחו בדיוק רב על הנעשה באושוויץ-בירקנאו. כאן הושגה ודאות באשר לגורלם של היהודים הנשלחים למחנה זה, שאחד דינם למות, ואז אוזכרו מספרים של 12 אלף ביום המגיעים מהונגריה וכ-800 אלף נרצחים. ב-30 ביוני נפגשו חיים ויצמן ומשה שרתוק עם תת-השר לענייני חוץ הבריטי ג'ורג' הול, ודרשו להפציץ את מחנה המוות.

מרגע זה ואילך נכנסו לפעולה כל ראשי הארגונים היהודיים - בלונדון, ניו-יורק, וושינגטון, ג'נבה, וקהיר - וביקשו מכל בר-שיח בריטי, אמריקני ורוסי, להפציץ את מתקני המוות או את קווי הרכבת המובילים אליהם. ב-3 באוקטובר סיכם יצחק גרינבאום, יו"ר ועד הפעולה הציוני, את כל השתדלנות שנעשתה עד אותה עת בנימוק שכל פגיעה בתפקוד מכונת המוות, מן הרכבות ועד למשרפות, תאיט אותה במידה שתספיק כדי להציל אלפי חיים. התשובה הייתה שלילית בכל הרמות. פתאום, אומר גרינבאום, כולם נעשו מודאגים מאוד שיהודים ייפגעו מן ההפצצות, ולא מודאגים מהצלחת הנאצים להכחיד את כל אותם יהודים. הבריטים אמרו שהפצצה אינה מעשית, ולנו, אומר גרינבאום, ידוע כי היא דווקא כן מעשית.

מצד הקונגרס היהודי העולמי גם נחום גולדמן וגם מוריס פרלצוויג הגישו בקשות לוועד הפליטים של רוזוולט, אך אלו נעלמו לתוך הביורוקרטיה.

גורמים יהודים נוספים

במהלך יולי 1944 כתב רוברט גולשמיט משוויץ לרוזוולט באמצעות הנציג האמריקני והאיץ בו להפציץ את אושוויץ. הוועד היהודי להצלת יהודי אירופה, ובשמו המוכר יותר: קבוצת ברגסון, התחננה בפני הנשיא רוזוולט להפציץ את תאי הגזים ומשרפות. שניהם לא נענו. הסתדרות העובדים, באמצעות נציגיה גולדה מאיר מהארץ וישראל מרמינסקי מארה"ב, כתבו בקשות להפצצת מתקני המוות, ובקשה כזו גם הופיעה בביטאון הפועלי-ציוני Jewish Frontier . מאמר זה היה הראשון שבו יצא ארגון יהודי בבקשה ציבורית גלויה לעשות משהו. בסוף יולי 1944 התכנס הוועד היהודי האמריקני - ארגון גג של כל הארגונים היהודיים - במדיסון סקוור גרדן שבלב ניו-יורק ואישרו תוכנית בת 8 נקודות להרס מכונת המוות. באוגוסט שלח אותו גוף דרישה דומה לבריטים להשמיש כל אמצעי צבאי, מבלי לשלול הפצצה מן האוויר, כדי להפסיק את תעשיית המוות.

הפצצות אמריקניות של אזור אושוויץ

למרות הטענה שהפצצת אושוויץ תחייב הסטת מאמץ מלחמתי ממקומות אחרים, היו כבר גורמי אוויריה בשמיים מעל אושוויץ, אם בתצפיות ואם במשימות הפצצה. ב-7 ביולי 1944 הפציצו האמריקנים מתקני זיקוק של חברת בלכהמר במרחק 80 ק"מ מאושוויץ, וחזרו על תקיפה זו 9 פעמים עד נובמבר. ב-7 באוגוסט הפציצו בנות הברית את מפעלי זיקוק טרזביניה, 20 ק"מ מאושוויץ. ב-20 באוגוסט תקפו 127 מפציצים, מגובים במאה מטוסי מוסטנג, יעד של מתקני נפט 8 ק"מ מאושוויץ - אירוע שתיעד אלי ויזל בספרו "לילה". מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי הטיסו באוגוסט 1944 אספקה ללוחמים הפולנים בוורשה. הנתיב עבר קילומטרים ספורים מאושוויץ. רק רבע מן האספקה הגיעה למורדים הפולנים, אבל פצצה אחת לא נפלה על מתקני המוות. למרות כל אלה, טען מק'קלוי ממשרד המלחמה, כי כל הפצצה של מחנות המוות תהווה הסטה של המאמץ המלחמתי, וכי היא עלולה לעודד את הגרמנים לנטור טינה מוגברת לאסירים (!). הוא היפנה את הפונים אליו אל המפקדים באירופה כדי שיערכו סקר היתכנות של התקפה קרקעית על המתקנים. אין עדות שסקר או מחקר כזה בוצע אי-פעם.

עמדת המועצה למען הפליטים

יו"ר המועצה שמינה ממשל רוזוולט, ג'ון פהל, לא היה נלהב, בלשון המעטה, מן הדרישות היהודיות לתקוף את מחנות המוות. גם כאשר העביר את תחינותיהם למחלקת המלחמה, הוסיף כי הוא עושה זאת כצינור בלבד ולא כממליץ. במיוחד התייחס בעוינות כלפי הצעות לתקוף את המתקנים בפעולה קרקעית, בטענה שאין אפילו לשקול הצעות שעלולות לסכן חיים של חיילים אמריקניים, ואפילו של מתנדבים. בנימין אקצין, רוויזיוניסט שהיה בין חברי המועצה, תמך בכל מאודו בהפצצת אושוויץ, מן הטעם שהיהודים במחנות אבודים ממילא, ולכן אין סיכון בהפצצת המתקנים במטרה להאט את מכונת המוות. למרות הסתייגויותיו, נפגש פהל עם סגן השר של מחלקת המדינה האמריקנית אדוארד סטטיניוס, והגיש בקשה לעשות משהו. גם בקשה זו נבלמה אי-שם במבוכי מחלקת המדינה.

גם בקשות של ארגונים יהודיים למועצה כדי לספק מטוסים שיטיסו ילדים יהודיים מהונגריה נתקלו בחומה בצורה של סירוב מטעמים "מבצעיים", או בטענה ש"התגובה הציבורית להצלת יהודים עלולה להיות עוינת". רק בנובמבר, לאחר שהתאסף חומר רב על שולחנו מעדויות נמלטים, שינה פהל את דעתו והמליץ לעשות משהו, כולל הפצצה מן האוויר, במיוחד לאחר שסופר לו כי אסירים צרפתים הצליחו להימלט לאחר הפצצה כזו. הארגונים היהודיים הגבירו עוד את שתדלנותם בלא שידעו כי בנובמבר נפסקה כמעט מלאכת ההשמדה באושוויץ. נציג הסוכנות בלונדון ברל לוקר הודיע לגרינבאום כי מסר לנציג סובייטי בלונדון עוד בקשה להפציץ את אושוויץ.

הקו התחתון

ההפצצה היחידה שפגעה באושוויץ בוצעה בטעות, כאשר מפציץ שהיה במשימת תקיפה של מתקני הנפט, הטיל פצצה מוקדם מדי ופגע בקסרקטין של 15 אנשי SS, וב-40 אסירים. מתקני המוות לא נפגעו כלל. צילומי אוויר של אושוויץ בשיא פעילותה ישנם למכביר, אך איש לא השתמש בהם. רק בדצמבר הפציצו הסובייטים את בירקנאו ופגעו בקו הרכבת המחבר את המחנה עם אושוויץ, אך לא את מתקני המוות. בסוף ינואר כבשו הסובייטים את המחנה כולו.

נושא ההימנעות מהפצצת מתקני המוות של אושוויץ, שלא להזכיר כלל מתקנים אחרים מזוויעים לא פחות, הוצף למודעות הציבורית במידה מועטה בעשרים השנים שלאחר המלחמה. מסמכים בריטיים בנושא ההימנעות מהפצצת המחנות הופיעו בעת משפט אייכמן ועוררו התעניינות מסוימת בנושא. ב-1961 הופיע ספרו של בן הכט "כחש", ובו טענות קשות נגד המנהיגות הציונות ותגובתה לשואה. הסיכום הראשון של השואה, ספרו של פול הילברג "השמדת יהדות אירופה", הזכיר קצרות את תחינותיו של ויצמן להפצצת אושוויץ.

ב-1978 הופיעה עבודת מחקר של דוד ויימן בכתב העת Commentary בשם "מדוע לא הופצצה אושוויץ". הסיבה האמיתית שהוצגה והוכחה מעבר לכל ספק היא החלטה עקרונית של משרד המלחמה האמריקני לא לנקוט בפעולות מסיבות הומניטריות. הוכח כי למפציצים אמריקניים ובריטיים היה הטווח והיכולת לבצע הפצצה מכוונת, ולשוב לבסיסיהם. ויימן גילה את סדר הגודל של העוצמה האווירית שהושקעה במטרות בסביבת אושוויץ, וכך ריסק את טענת "הסטת-הכוח" ששימשה הטיעון העיקרי כנגד הריסת מתקני הההשמדה. נגד הטענה כי היהודים בעצמם העדיפו שלא להפציץ את מתקני המוות, העלה ויימן רשימה ארוכה של אישים וארגונים יהודיים שדווקא השתדלו להשיג מבנות הברית פעולה זו. במקביל, הציג ברנרד וסרשטיין בספרו "בריטניה ויהדות אירופה 1939 - 1945" את השתדלנות היהודית אצל צ'רצ'יל למען הפצצת מכונת המוות, שנכשלה לחלוטין. עד לפתיחת מוזיאון השואה בוושינגטון בירת ארה"ב, תועד כי היחס בין התומכים היהודיים בהפצצת אושוויץ לשוללים היה 20 ל-1. על-פי מחקרה של דינה פורת, גם התנגדותו הראשונית של בן-גוריון ביוני 1944 התבססה על חוסר ידיעה של מה באמת קורה באירופה. עם הגעת המידע מן הנמלטים, השתנתה כאמור הגישה, וכל נציגי הסוכנות היהודית החלו לבקש התערבות מיידית, כולל הפצצת המתקנים. סיכום המגעים שבין רוסיה הסובייטית לבין ממסד הציוני מראה כי הארגונים היהודיים פעלו בכל כיוון כדי להשיג את הפצצת מתקני המוות. למרות כל המידע, עדיין התעקשה הנהלת המוזיאון בוושינגטון לטעון כי רק מיעוט הארגונים היהודיים דרשו את הפצצת מכונת המוות.

עם פתיחת בתי גנזים נוספים, כולל אוספים של יצחק גרינבאום וגולדה מאיר, התרבו העדויות שהמנהיגות היהודית והציונית ברובה המכריע, כולל בן-גוריון, דרשה במפגיע את הפצצת מתקני המוות. ב-2009, נוכח התיעוד המעודכן, הסכימה הנהלת מוזיאון השואה בוושינגטון לשנות את הכיתוב, למרות הלחצים שהפעיל עליה מכון רוזוולט.

הפעם יש גם יהודים אחרים

ובכל זאת, מה הבסיס האידיאולוגי שעליו נשענו היסטוריונים של המוזיאון לאישוש טענתם כי מרבית היהודים לא תמכו בהפצצת מחנה המוות אושוויץ? בנובמבר 1942כינס הרב סטפן ווייס, ראש וראשון לציונים האמריקניים, מסיבת עיתונאים ובה הודיע, על סמך מידע שקיבל ממחלקת המדינה האמריקנית, על תוכנית "הפתרון הסופי" של גרמניה הנאצית. שני העיתונים הגדולים: "הניו-יורק טיימס" ו"הוושינגטון פוסט" קברו את הסיפור על חיסולה של יהדות אירופה אם בעמוד 6, ואם בעמודים האחוריים ממש, בעוד שעמוד השער של הניו-יורק טיימס הוקדש לקניות חג המולד. זו הייתה ההוכחה לחשיבות המזערית שייחסה היהדות האמריקנית לשני מיליון יהודים נרצחים ולעוד מיליונים שהיו בדרך למוות. קבוצת ברגסון, שבתחילה השתדלה להשיג הכרה לבניית צבאי יהודי עצמאי תחת דגל בנות הברית, שינתה כיוון, והחלה ללחוץ להצלת יהודי אירופה. אפילו סטפן ווייס, שכונה "מלך היהודים" והיה ידידו של רוזוולט, לא העז להעלות דברים אלו בפניו של ה"בוס". בעוד ברגסון ובן הכט, שהיו מקורבים לרוויזיוניסטים (וגם מקומו של בנציון נתניהו לא נפקד שם) יצאו למסע שכנוע וגיוס תומכים, הממסד היהודי שתק, על-פי הוראות מחצרו של רוזוולט. חנה ארנדט, פילוסופית יהודייה מגרמניה שנמלטה לארה"ב עקב רדיפה נאצית, לא רק שלא סייעה לוועד ההצלה היהודי, אלא תקפה את קבוצת ברגסון בשצף-קצף כפשיסטים יהודיים. לכן מספר היהודים החתומים על בקשות להפצצת מתקני המוות של אושוויץ, מנה רק עשרות, ולא מאות או אלפים.

לכאורה, מדובר בוויכוח היסטורי אודות מאורע שלא יחזור עוד לעולם. אלא שבחינה של השתלשלות האירועים והטיעונים מראה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כולל הטיעונים, לעתים מילה במילה. למשל, כי הפצצת הכורים הגרעיניים של אירן תסכן את חייהם של חיילים אמריקניים. למשל, כי הפצצת מתקני הגרעין אינה מעשית, בשל פיזורם הרב ושאר מכשלות טכניות. למשל, כי התגובה האירנית מסוכנת יותר מן הסיכוי שזו תשליך פצצת אטום. למשל, כי הדחף היהודי להפצצת מתקני הגרעין בא מן הבטן ולא מן הראש. די לשמוע את אהרון דוד מילר, יהודי, איש מחלקת המדינה האמריקנית, לשעבר חבר בצוותי המו"מ במזה"ת, כדי להבין שדבר לא השתנה, שאינטרסים אמריקניים כלכליים קודמים לחיי יהודים. אם בעבר התנגדו האמריקנים להפצצה מדויקת של מתקני המוות בנימוקים של חוסר הדיוק המובנה ביכולות ההפצצה של אותם ימים (חוסר דיוק שמעולם לא מנע הפצצת מטרות אחרות), כיום יוצא שר ההגנה ליאון פאנטה בהצהרות כי חימוש קונבנציונלי אינו מסוגל להבקיע את המיגון שבנתה אירן, וכי שימוש בחימוש גרעיני טקטי כלל לא יעלה על הדעת. יתר על כן, השופרות העיקריים של הממשל בנושא ההתנגדות להתקפה ישראלית על מתקני המוות הם בדיוק מאותם עיתונים ומעצבי דעת קהל, הלא הם "הניו-יורק טיימס" ו"הוושינגטון פוסט". כל שופרות התקשורת שנמנעו מתמיכה בחילוץ הפליטים היהודים, ובהפצצת אושוויץ, היו גם אלה שתקפו בזעם את הקמת המדינה הריבונית היהודית בארץ ישראל, ותוקפים אותה עד היום. הנשיא האמריקני יכול לסמוך על תמיכת היהודים בבואו להכתיב מדיניות של התאבדות לאומית לעם היהודי היושב בציון.

אמריקה, בריטניה ורוסיה של 1940-1944 לא נקפו אצבע כדי למנוע רצח יהודים, וודאי לא להצילם. הן התנגדו בחריפות לכל מאמץ, ואפילו יהודי, להציע מפלט ליהודים. רק ב-1945 נעשו מאמצים ראשוניים שהצילו 3 אחוזים מיהדות אירופה שהושמדה. שיאה של מדיניות הפקרת היהודים התבטא בכך שאמריקה העבירה 400 אלף שבויי מלחמה נאצים לארה"ב, אך מילאה רק 10 אחוזים מן המכסה לקליטת פליטים יהודיים. דבר לא השתנה.

ההבדל היחיד הוא היהודים עצמם. פעם רק חמישה אחוזים מעם ישראל היו בעד הצלה עצמית, ואילו היום מדובר כבר במחציתו של העם - העוצמתית היותר, הבטוחה היותר והצפויה לגדול בקצב מהיר ולהיות מרבית העם היהודי - המחצית הציונית. בפעם הזו אי-אפשר ולא צריך להטיל על הגויים את האחריות להצלת יהודים. עכשיו זו העבודה שלנו. וגם אמריקה יודעת זאת היטב.