המלך הפילוסוף ונביא המשפט

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת [שמות כ', ב'].

שניים יצאו מן המערה, אברהם ואפלטון. אברהם אביו תרח החביאו שם לבל יבוא נמרוד ויטול את נשמתו. במערה בה הוסתר לא היה איש זולתו. אפלטון היה במערה עם כל בני האדם מפני שכל בני האדם נולדים לתוכה. היא "משל לתכונתנו טבעית" (פוליטאה, ספר המדינה, הקדמה לפרק השביעי בתרגום י.ג. ליבס) "תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, בתוכה הם אסורים בילדותם, כבולים... ואינם רואים אלא לפניהם... ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך שלאורכה - צייר לך - נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל-הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם" (שם).

אפלטון, או הפילוסוף, הוא היחיד המשתחרר מן הכבלים הקושרים את שאר בני התמותה למקומם כשגבם אל פתח המערה ואין הם שומעים אלא הדים החוזרים אליהם מן הקיר ואינם רואים אלא צל דברים עד שיבוא בן החורין, ימלא את שליחותו עלי אדמות וישחרר את האנושות לראות אמת ולא צל אמת, לשמוע אמת ולא בת קולה של אמת.

אברהם, הוא לבדו, נמצא במערה שכולה בועה אישית. אין בה הדים ואין בה צללים ואין בה שאלות. "כשהיה בן שלש שנים יצא מן המערה, הרהר בלבו, מי ברא שמים וארץ ואותו" [אוצר המדרשים, אברהם אבינו עמוד 7]. בתוך מערת הבועה לא ראה אלא את עצמו, לא היה בעולם נברא זולתו. "בתוך עצמו הוא גר", שר שלום חנוך. יציאתו מן הבועה היא השתחררות אישית, גילוי עולמות, בשמיים ובארץ, יכולת להתפעל ולהתפעם ולשאול, "מִי בָרָא אֵלֶּה" [ישעיהו מ', כ"ו], מי אדון לבירה.

עם ההתפעלות באה ההתעלות מעל לחרדה הקיומית שמא כל העולם כולו נברא בחוכמה, הכוכבים במסילותם נעים ברקיע "בכח שאין לו הפסק... ואי-אפשר שיסוב בלא מסבב" [רמב"ם, יסודי התורה פרק א', הלכה ה'] ו"קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם" [תהלים ע"ד, י"ז] ולעולם לא ישבותו, ורק האדם לבדו לא נברא, הוא בא מן התוהו ואל התוהו הוא שב וימיו כצל עובר. "מי ברא שמים וארץ ואותי"! חידת הבריאה האברהמית, של היקום ושל האדם, היא אחת.

בבועה האטומה, לא שייך האדם המבודד אלא לגורלו וגורלו הוא כל קיומו. קשוב לחרדת הקיום של המודר מכל העולמות, אומר הנביא: "...לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר? הֲלוֹא יָדַעְתָּ, אִם לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" [ישעיה, שם, כ"ז-כ"ח]. תבונת האל הבורא המתגלית בפלא של מעשי בראשית היא תבונת האל המשגיח על כל מעשי האדם הנברא. היא הערובה לאמיתו. היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות... וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" [הרמב"ם, שם, הלכה א', שם]. מן המערה של אפלטון יוצא הפילוסוף. מן המערה של אברהם יוצא המאמין.

"אשר אנוכי מצווך היום"

אך הדברים אינם פשוטים כל-כך. בנשגבה בתפילות האמונה היהודית, "שמע ישראל", לא מבסס המקרא את האמונה באלוהים בעובדה שהוא בורא שמיים וארץ. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בם... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" [דברים ו', ד'-ט']. אהבת ה' באה לכלל ביטוי ב-אָנֹכִי וב-מְצַוְּךָ. אף לא מילה אחת על בריאת תבל ומלואו.

לקראת ההתייצבות בתחתית הר סיני אומר הכתוב: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם... וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" [שם פרק ה', א']. אָנֹכִי זה החוקים והמשפטים שיש לשמוע ובעיקר לעשות. אותו אָנֹכִי פותח את עשרת הדיברות, כולן מצוות עשה ולא תעשה, ולא נאמר "אנכי ה' אלוהיך שברא שמים וארץ". אָנֹכִי היא כל הסוד כולו, "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" - פתרונו.

אמת, אמונה וצדק

התלמוד במסכת מכות דף כ"ד עמוד א' אומר, כי הנביא מיכה העמיד את עיקרי התורה כולה על שלוש מצוות, "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" [מיכה ו', ח']. האמונה באלוהים מעוגנת בהכרה בהימצאו בתוך מערכות הצדק, והמוסר, במשפט, כאן, על הארץ, לא על-פי אמת שבשמיים. הוא מבוסס על עדים שעל הארץ, על מה שראו והבינו שראו, על הדיינים, שאין להם אלא מה שעיניהם רואות. הכל תלוי ראיות ארציות.

אלוהי האמת המוחלטת מטיל על בני האדם לנהל את המדינה ולהבטיח את זכויות כל אזרחיה באמצעות האמת שלהם, עד גבול יכולת השגתם. אמון גדול נותן אלוהי האמת המוחלטת בבני אדם, בכל בני האדם, שכולם שווים ואין בהם כבולים לעולם מול גואל ומשחרר יחיד היודע את האמת המוחלטת. יכולת השגת האמת שלהם היא יחסית, אבל הוא סומך עליהם שלא יטו משפט, אם מרשעה וזדון, אם מרשלנות וחובבנות. הוא דורש מהם לקבל הכרעות על שלום ועל מלחמה על-פי הרוב. הרוב הזה איננו ממונה לקבוע מה היא אמת ומה הוא שקר. קביעה זאת היא בשמיים. שם יש אמת אחת וכל שאיננה אותה אמת היא שקר. אך מי שינסה להשליט את המציאות הזאת על הארץ, מתוך צדקנות יתר, ויפסול אמת שבני אדם הגונים השתדלו בכל כוחם להשיג רק מפני שלא הגיעה לדרגה של אמת מוחלטת, גם אמת יחסית לא תיוותר בעולמו.

אפלטון יוצא מן המערה כדי להעניק לאדם את האמת המוחלטת. לא את הצדק. האמת היא האידיאל. אברהם, יוצא ממנה כדי להעניק לו את האמונה בבורא העולם שתובע שיעבדו אותו בהדברת הרשע ובעשיית המשפט והצדק. שני לוחות יש לברית אברהם, על האחד חרותה האמונה. על השני הצדק.