אחרי שנאמרה המילה האחרונה

בסירובה המוחלט של ארצות-הברית לשחרר את יונתן פולארד אין משום גילוי-אמריקה. הוא הרי היה צפוי מראש. הכתובת הייתה חקוקה על הקיר למן הרגע שבו הושלך הסוכן הישראלי לכלא, לפני 27 שנים. עם כל הצער שבדבר, לא היה שום סיכוי שבעולם למאמצי השחרור - לא של רעייתו, לא של כל המתנדבים הרבים, ואף לא של גדולי-עולם שנחלצו לעזרתו.

ובכל זאת, במרוצת כל השנים הרבות שבהן נמק פולארד בכלא, זכיתי ללוות את המערכה הגדולה לשחרורו בדחילו ורחימו. לא משום שהאמנתי לרגע אחד בהצלחתה, אלא בשל השליחות הקדושה שלה. אחרי ככלות הכל רציתי לתת לה יד כעיתונאי, כדי להיות לשליחיה לפה. עם זאת, ולמען הגילוי הנאות, לא הסתרתי לרגע את חששותיי הרבים. עדי הם כל אותם ראשי-ועדים להשבתו של פולארד הביתה: למן אמנון דרור, בעבר הרחוק, ועד לעדי גינצבורג בעצם הימים האלה.

הסוד הגדול

האמת ניתנת להיאמר שאת הנולד צפיתי הרבה זמן מראש. הדברים באו לידי ביטוי במאמרי באתר News1 עוד מיום 21 בנובמבר 2010, תחת הכותרת: "פולארד לא ישוחרר לעולם". פענחתי בו את הסוד הגדול לסירוב האמריקני. עולה ממנו, בבירור מוחלט, שהמילה האחרונה בעניינו של פולארד נתונה בידיה בלבד של סוכנות הביון האמריקנית; וזו, לדורותיה, הרי רואה בפולארד בוגד ללא תקנה, שנגזר עליו להירקב בכלא עד יומו האחרון.

יתר על כן: הניסיון גם מלמד ששום נשיא אמריקני לא יעז להמרות את פיה של סוכנות הביון כדי להעניק לפולארד חנינה. זו גם הסיבה שלא תצלח שום מחווה אנושית של טרם-בחירות מצידו של אובמה. מסתבר שגם לא בעסקה הדדית יש כדי לשנות את רוע הגזירה שתביא לסוכן הישראלי את ישועתו המיוחלת. ממילא מובן ששום מערכה ציבורית, של עצומות והפגנות, או של כל פנייה אישית - לא יהיה בה כדי להזיז את השלטונות האמריקניים מעמדתם הנחרצת.

בשורה התחתונה אסור לשכוח לרגע שקיים פער עצום בין התייחסותה של ישראל לעניינו של פולארד לבין ההתייחסות האמריקנית אליו. ככל שהפער הזה מצער ומכאיב - אין בו כדי לשנות את המציאות העגומה.